כאשר הצגה מתקבלת בשריקות בוז מצד הקהל וגם נקטלת על ידי כל המבקרים - מורידים עליה את המסך, ובכך לפחות חוסכים בהוצאות ומקצרים את מפח הנפש של כל הנוגעים בדבר - מהנהלת התיאטרון, דרך השחקנים ועד לציבור הרחב. אך מה עושים כאשר בניין התיאטרון עצמו מסתמן כפיאסקו - הן בקופות והן בביקורות? האם יש כוח בעולם שיוריד גם אותו מהבמה ויחליפו באחר?

שאלה זו עולה למראה החיזיון המועלה בחודשים האחרונים בתיאטרון הלאומי "הבימה" - או במה שעלה וצמח על חורבות בניינו הקודם: קוביית בטון אדירה ואטומת קירות, המתגבהת כסכר לאורך רחוב תרס"ט; חומה המגמדת את כל בתי הסביבה, כולל היכל התרבות הסמוך, והמזכירה בסגנונה המגושם קניון באזור תעשייה יותר מאשר היכל תיאטרון המשולב בסביבתו האורבנית.

כאשר כל אזרח בעיר, הרוצה להרחיב חלון או לסגור מרפסת, חייב לעבור שבעה מדורי רישוי, פיקוח ובקרה עירוניים - כמעט חידה היא כיצד צמח מבנה ברוטלי ומשנה-סביבה כזה בלב-לבה הייצוגי ביותר של תל אביב: בלי שיתוף הציבור בתוכניות, בלי תחרות רחבה בין מספר גדול של ארכיטקטים, כמעט בלי ויכוח ציבורי עד שכבר נקבעו העובדות בשטח.

בתהליך שנוי במחלוקת, בלא מכרז, ובניגוד להמלצתו של מהנדס העיר דאז, בחר דירקטוריון התיאטרון באחת מתוך שתי הצעות בלבד. היתה זו התוכנית שהציע רם כרמי - ארכיטקט רב זכויות, חתן פרס ישראל, שלצד הישגיו נקשר שמו לשורה של פרויקטים גרנדיוזיים וברוטליסטיים בסגנונם, שעוררו ביקורת ציבורית רחבה - מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ועד התוכנית (שנגנזה בינתיים) להפוך את מעון ראש הממשלה למתחם דמוי מבצר. אמנם "הבימה" היא עמותה שאינה חייבת במכרז, אך האם לא הבינו פרנסיה את ההבדל בין בכי בימתי ובין בכייה לדורות? והכיצד זה שלעיריית תל אביב לא היתה עמדת-הכרעה בשינוי כה מרכזי בחזות העיר?

אם אפשר לפטור את הצד הארכיטקטוני כעניין של טעם - לא כן כשמדובר בהתנהלות המלווה את "השיפוץ" - תהליך שבו מתרחב הנתק בין הצרכים האמנותיים ובין תוכניות הבנייה, לוח הזמנים מתעכב מאוד, ותפיחתו של המבנה עצמו כמו מסמלת את תפיחת העלויות, המתקרבות כבר למאה מיליון שקל: פי שלושה ויותר מאשר בתוכניות המקוריות.

כל העיכובים והעלויות הללו היו כמובן נשכחים אילו חזרו השחקנים והקהל למבנה ידידותי, מזמין ואהוד. אך יש מקום לספק, בעיקר כאשר משווים בין קופסת "הבימה" המסתמנת ובין מבנים דומים בעולם, המתנאים בסגנון קליל ופתוח. את "הדיבוק" הזה כבר מאוחר להוציא מהבימה, אבל אולי מוסדות אחרים ילמדו לקח כלשהו ממחזה זה אודות מידתיות, נמהרות ומגלומניה.