מה מחמוד עבאס רוצה מאתנו? יפסיק להתבכיין ויתחיל לדבר. אפילו בנימין נתניהו, יליד מחנה הימין, הבטיח לו מדינה, ושאול מופז, אימת הפלסטינים, מוכן לתת להם על החשבון 20% מהגדה המערבית. אבו מאזן יכול אולי לעבוד על האמריקאים, אבל הישראלים לא פראיירים. עלינו תרגילי התפטרות כאלה לא עושים רושם. אנחנו יודעים שלא זורקים מפתחות בגלל עוד כמה אלפי מתנחלים. כל ילד ברמאללה מבין, שבסופו של דבר כל ההתנחלויות שמחוץ ל"גושים" יהיו חלק מפלסטין.

יחסו של הישראלי המצוי לסוגיית ההתנחלויות הוא אחד התסמינים של מחלה כרונית המאיימת על קיומה של המדינה היהודית: חוסר יכולת להיכנס, ולו לרגע, לנעלי הזולת. מה היינו אומרים, אילו היה עבאס מבקש שנסכים לחזרת פליטים לבתיהם ביפו? לא הרבה, רק כמה מאות ובאופן זמני. ממילא בסופו של דבר נצטרך להגיע לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים. כיצד היינו מגיבים, אילו במלחמת יום הכיפורים היתה סוריה כובשת את הגליל, ושנים לאחר מכן מסרבת להקפיא את הבנייה בהתנחלויות שלה בשטחי "סוריה הגדולה" למרות מו"מ לשלום עם ישראל? כי לא נורא, מדובר רק בשטחים הכלולים ב"גושי ההתנחלויות" באזור C שבשליטה צבאית ואזרחית של סוריה (60% מהגדה מוגדרים שטח C, ולא מותרת שם כמעט בנייה פלסטינית)? שבסך הכל מדובר בכמה גני ילדים וטיפות חלב? שצריך להתחשב בריבוי הטבעי שלהם?

ואם היו הסורים מחליטים על התנתקות חד-צדדית מנהריה, האם היו לוחמי חירות ישראל בטבריה רבתי מניחים את נשקם? כמה גולדשטיינים היו מפוצצים את עצמם במסגדים, אילו היו חיילים סורים מפשפשים בכליהם של יהודים במחסומי דרכים ומטילים עליהם עוצר בחגים ומועדים מוסלמיים? ומה היה עולה בגורל מנהיג ישראלי שהבטיח בספטמבר 1993 שהכיבוש הסורי יסתיים עד סוף אותו עשור, ובסוף העשור הבא היה מבלה את זמנו במיקוח סרק על הקפאה זמנית של הבנייה בחלק מהגליל? כמה ימים היתה מתקיימת ממשלת הרשות הישראלית, שקמה כיישות זמנית - הסדר ביניים בדרך לעצמאות מדינית - ונהפכה לקבלן משנה לניהול הכיבוש? באילו כינויים היינו מכבדים את עבאס וסלאם פיאד הישראלים?

בספרו "על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים" מאפיין פרופ' שלמה מנדלוביץ, ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, את מאפייניה של סטייה (פרוורסיה). הדמיון לדפוסי ההתנהגות של הקולקטיב הישראלי מעורר חלחלה: תקיפת כוחות שיכולים לסייע לאדם (או לחברה) לשרוד; קריסה של האבחנה בין מועיל למזיק, בין חיים למוות; התמודדות עם חרדה ועם סבל על ידי שימור הסטטוס קוו, ומאבק נגד רעיונות שמבשרים שינוי וסיכול תהליכים כואבים הנדרשים לצורך השגתו. כך החמצנו את האופציה הירדנית, כך אנחנו מתעלמים מיוזמת השלום הערבית, וכך נאבד את הפרטנר הפלסטיני לפתרון שתי המדינות.

אין ערבי המזוהה יותר מעבאס עם הדבקות בפתרון הזה, תוך כדי התנגדות אמיצה לאלימות וסובלנות לתעלולי הפוליטיקה הישראלית. אך שום מנהיג אינו יכול לקיים משא ומתן על סוגיות טעונות כמו גבולות, ירושלים ופליטים בלי לגיטימציה מהציבור שלו. שום ציבור לא ייתן למנהיגיו לגיטימציה לנהל משא ומתן על גורלה של ארצו, ולהביט הצדה בשעה שהצד השני נוגס בה.

עכשיו מרגיעים אותנו, שדבר לא יקרה לסטטוס קוו הישן והטוב. מבטיחים שעבאס יבטל את הבחירות ויוסיף לשרת את הכיבוש עד יומו האחרון. בד בבד מגייסים את הסטייה שלנו נגד המזימה של פיאד להכריז באופן חד-צדדי על מדינה פלסטינית. הם לא יסבו את התענוג הזה לנתניהו ולחסידיו המתרבים. הברירה היתה ונותרה בין שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 67' לבין מדינה אחת, שבה שני העמים יוסיפו לאמלל זה את זה. ישראל דוהרת לקראת האסון הזה בעיניים עצומות לרווחה.