מראה שכיח באתרי בנייה בארץ הוא של דירות יוקרתיות ועליהן שלטי מכירה מפתים, אך ליד הבית החדש מחכות ללקוחות ערימות פסולת בניין שהושלכו בזמן העבודות ולאיש אין כוונה לסלקן. במקום חורשה וגינון מקבלים הדיירים החדשים שטח שעליו שברי בלוקים, המכילים לא פעם גם חומרים רעילים.

ערימות פסולת הבניין משקפות זלזול בחוק. על חומרת התופעה ניתן ללמוד ממחקרים על אכיפת חוקי הסביבה, שפירסמו באחרונה מכון ירושלים לחקר ישראל ואוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב. לפי המחקרים, לעברייני הסביבה בישראל המשליכים פסולת בניין, פולטים לאוויר זיהום ברמות חריגות, או מזרימים חומרים אסורים למקורות מים, אין הרבה סיבות לדאגה.

המחקרים מוכיחים, שהעבריינים הללו נתפסים לעתים נדירות - רק אחד לאלף ממשליכי פסולת בניין מועד להיתפס - ומקבלים עונשים מגוחכים. לרוב מדובר בקנסות נמוכים, שגם אותם מרבית העבריינים שנתפסו אינם משלמים. מפאת העדר כוח אדם מקצועי ואמצעים טכנולוגיים לבדיקת פליטת זיהום, המזהמים הגדולים חומקים לא פעם מעונש על עבירות סביבתיות.

לרשות המשרד להגנת הסביבה אין עומדים די משאבי כוח אדם ותקציב כדי לקיים מערך אכיפה יעיל נגד עברייני הסביבה, וגם סמכויות האכיפה של הרשויות המקומיות אינן רחבות דיין. יש לשנות זאת. אך עם כל החשיבות של חיזוק מערכת האכיפה - אין די בכך. החברה הישראלית זקוקה לשינוי עמוק יותר, שיביא להכרה בכך שפגיעה בסביבה היא מעשה אלים כלפי הציבור וגם כלפי הנוף והטבע, הזכאים להגנה גם בלי קשר לתפקיד שהם ממלאים בעבור האדם.

ההכרה בחומרת העבירות הסביבתיות מוכרחה לבוא מצד בתי המשפט - שעל פי המחקרים, כמעט שאינם גוזרים עונשי מאסר, ומטילים קנסות בשיעור קטן ביותר לעומת השיעור המרבי שנקבע בחוק. פסקי הדין על עבירות סביבתיות מלאים בהשתפכות של השופטים בעניין חשיבות הסביבה והצורך להגן עליה ועל נופי הארץ. הגיע הזמן שיתלווה לכך גם עונש מרתיע - כדי שישראל אכן תהיה מקום שראוי לחיות בו.