בשבועות האחרונים מלאה העיתונות בדיווחים יחצ"ניים למחצה על התקדמות המכירות ב"מגדל רוטשילד 1" בתל אביב. מחירי הדירות במגדל הרקיעו שחקים וטון הוויכוח הציבורי טיפס לגבהים. סיפרו שבנק ישראל התעניין בארבע קומות משרדים, והרוחות סערו. פירטו את שמותיהם של רוכשי הדירות, ואש המחאה בערה. בלהט הוויכוח והמסרים השיווקיים, לא נותר מקום להזכיר מי היה אותו רוטשילד שעל שמו נקראים המגדל והשדרות שהוא שוכן בהן.

בנימין אדמונד דה רוטשילד, שנולד ב-1845, היה הצעיר מבין שלושה אחים שקיבלו אחריות לעסקי המשפחה בצרפת. בשנות השלושים לחייו נפשו סערה ממוראות רדיפת היהודים ברוסיה, ובהשראת דמויות כמו קרל נטר והרבנים צדוק הכהן ושמואל מוהליבר ביקש להקים בארץ ישראל מה שהיינו מכנים היום "חממה למחקר ופיתוח". כחובב טכנולוגיות הביא לכאן את מיטב החידושים והמומחים, ודאג להכשרה מקצועית של החלוצים. הוא רצה להוכיח את ההיתכנות של התיישבות המבוססת על חקלאות ותעשייה מודרנית.

בזיכרונותיו כותב נחום סוקולוב על פגישת עבודה עם רוטשילד. סוקולוב ניסה לדבר עם הברון על "תחיית העם וגאולת הארץ". רוטשילד הגיב בכעס: "מה עם ומה ארץ? אני מטפל בגולדשטיין... הוא קיבל ממני הלוואה לבניין בית ורפת... קנה לעצמו עגלה, מחרשה, מקצרה ומגרפה. הוא מעבד את האדמה... עובד אצלו פועל אחד. מוציא 3,000 פרנק ומכניס 3,150 פרנק לשנה. מובן מאליו שאין איש בעל משפחה יכול להתפרנס ב-150 פרנק לשנה. מה יעשה?... אלה הדברים שאני מתקשה בהם. ואתה מדבר אלי דברים סתמיים על תחיית הלאום?"

מעורבותו הישירה וציפייתו לקיומם של משקים מניבים ויציבים הקשתה מאוד על המתיישבים, והם לעתים כעסו ומרדו. אולם הביקורת החריפה ביותר נגדו נכתבה בידי אלתר דרויאנוב ב-1911: "לא בבניין חרבותיו של העם השקיע את כוחו הגדול, כי אם בבניין חרבותיה של הארץ, ותהי לו הארץ הכל, והעם לא כלום... בחשבון מפעלו של רוטשילד חסר... דבר אחד שבלעדיו אין כל: הכוונה להחיות את נשמת העם, עם תחיית הארץ".

מלחמת העולם הראשונה סימנה קו פרשת מים בפעילותו של הברון למען ישראל. נראה שהאסון חידד אצלו את ממד הזמן ותחושת הדחיפות. מאותה עת לא הסתפק בפעולה סבלנית מלמטה. הוא התקרב לתנועה הציונית וסייע להשגתה של הצהרת בלפור, שנמסרה ללורד רוטשילד באנגליה ב-1917. בביקורו האחרון בישראל, ב-1925, סיכם ובא חשבון: "בימים ההם ראיתי את סבלות אחינו בני ישראל במזרח אירופה ולא מצאתי להם דרך תשועה כי אם בשובם לארץ אבותינו... שם, אמרתי, יראה ישראל לעולם גם את ערכו הרוחני והמוסרי, גם את כוח עבודתו, עד כדי לקוות שיעלה בידינו להחיות את עם ישראל בארץ ישראל".

בנובמבר 1934 הלך "הנדיב הידוע" לעולמו. דמותו הילכה קסם ומסתורין עוד בחייו, והוא מצדו לא טרח להפיגם. הוא לא היה איש של קונגרסים ופוליטיקה, וגם לא אדם של מלים והצהרות. את אלה הותיר למפרשיו ומבקריו. כשקיבל החלטות פרש לרגליו רק את מפת הארץ, וכשרכש נכסים וקרקעות, שמו לא הופיע בעיתון. מחשבותיו וממונו הוקדשו לפרטי הפרטים של חיי החלוצים. דרך חייו מלמדת שספק רב אם היה נהנה ממחול השדים סביב המגדל בתל אביב, ועוד יותר מכך משרבוב שם משפחתו לצורך קידום מכירות.

הכותב הוא המשנה למנכ"ל של קרן רוטשילד (יד הנדיב)