אני מתנחלת בת מתנחלים. גם בעלי ("בן זוגי", "אישי", או איך שאתם קוראים לזה) כזה. מתנחל. וכמצוות אבותינו והמטען הגנטי שלנו אנו מחפשים נחלה, בית. אנחנו מחפשים מקום חדש, צעיר, שדתיים וחילוניים חיים בו זה לצד זה (להלן - "מעורב"), מקום שעדיין ניתן לעצב את העתיד שלו, ואם אפשר, לא בלב אוכלוסייה ערבית. מה לעשות, אני לא רוצה לנשל ערבים מקרקעותיהם.

בקיצור, אנחנו מחפשים גבעה.

לא במובן טופוגרפי, כמובן. לפעמים גבעה היא בכלל עמק. המשמעות של "גבעה" בהתנחלויות היא מאחז, שלוחה של יישוב קיים, שלוחה צעירה יותר, בדרך כלל עם שתי משפחות, רווק וכלב, בקרוואנים סחופי רוחות, מקום שבו אף פעם לא תמצא זוג גרביים במקום שתלית אותם, אלא רק אחד. תמיד. ואחד של השכנים.

צדק עמוס עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל", שבו תיאר את הבנייה בהתנחלויות כנטע זר. אבותינו האמיצים, פורצי הדרך, המהפכנים, עשו גם כמה טעויות כשהקימו את מפעל ההתיישבות הזה. אני כמובן לא מדברת על עצם ההתנחלות, אלא על אופיה. הבתים מצופים אבן ירושלמית במקרה הטוב. בהתנחלויות הוותיקות יותר הם מצופים שפריץ ענוג, ולהם גגות אדומים, משל אנו בשוויץ מוכת השלגים. זאת ועוד, בית בדרום הר חברון נראה כמו אחיו בצפון השומרון. אין קשר לסוג הקרקע, ואין כמעט חקלאות.

באנו-כבשנו-התנחלנו.

לדור החדש כבר יש זמן למותרות. הם יכולים לחשוב על יישובים ירוקים יותר, אקולוגיים יותר, חקלאיים יותר. הם יכולים לחפות את הקרוואנים באבן מקומית, ולהביט אל היישוב האם בהתנשאות קלה. לקוראים שאינם מתנחלים אבאר טעות נפוצה; אין קשר כמעט בין הגבעות לנוער הגבעות. האחרונים מקורם לרוב בפתח תקוה או ברעננה, והם באים מתוך התרסה נגד הדור הבורגני של המזרחניק המשופם, ולעתים, מתוך מרד זה, אף עושים מעשים שלא ייעשו. הגבעות הן מקום יישוב של אנשים רגילים, עם אג'נדה שונה; ציונות פשוטה, גידול ילדים ומציאת הגרב שנסחף ברוח.

אחת מהגבעות האלה קרצה לנו במיוחד. אוכלוסייה מעורבת, מיקום מצוין, קרוב לציוויליזציה אבל לא קרוב מדי, בלי כפרים ערביים מסביב. יישוב צעיר, עם אנשים צעירים וחולמים, כולל התככים המתבקשים בכל קהילה קטנה.

"יש שלושה קרוואנים פנויים. תבחרו", אמרו לנו. החוורתי. "אבל, אבל", גימגמתי, "כבר גרתי בקרוואן. אין פטור? אתם מבינים, אני פשוט מוסיקאית, והאקוסטיקה בקרוואן נוראית, וגם הרופא אסר עלי, וחוץ מזה", שלפתי את נשק יום הדין, "חוץ מזה, אני מפונקת".

"כמו שאמרתי", חייך המזכיר, "יש שלושה קרוואנים. תבחרו אחד. אני מציע את זה של פוקסמן. הוא כמעט לא דולף". יופי. אכלתי אותה. מתברר שאי אפשר להיות ימני אמיתי בלא לממש את האידיאולוגיה גם בעצם מקום המגורים. ועוד מתברר, שכמו זוגות צעירים רבים בארץ, לא נוכל להרשות לעצמנו כלכלית לגור באחת מההתנחלויות המבוססות, שיש להן אספלט במקום בוץ. זה פשוט יקר מדי. אז מתברר שאנחנו עוברים לגבעה. עוד מעט. בקרוב. אולי בקיץ.