בעוד עשרים שנה יהיו רוב הצעירים בישראל חרדים וערבים. מנגנון הדחקה מעוור את עינינו ואיננו רואים את הסטטיסטיקה הזאת.

זה בלתי נתפש, אבל בהחלט ייתכן, שבעוד שלושים שנה נהיה מדינת עולם שלישי חשוכה - מבחינת החוקים, פסקי ההלכה, המינויים. במכות קטנות יכבה מעלינו האור תחת מנהיגי דת מקצינים.

רוב האנשים שאנחנו מכירים יאבדו זכויות, אבל אנחנו נתרגל. אנחנו בני אדם, אנחנו מתרגלים לכל, גם לעוולות. כשנגלה שכבר איבדנו, נשאל את עצמנו איך ייתכן ששתלנו מנגנוני השמדה עצמית בתוך הדמוקרטיה שלנו. איך ייתכן, למשל, שאיפשרנו - בכספנו, מתוך תשישות - למערכת חינוך חרדית לצמוח לממדים מפלצתיים, מערכת חינוך אנטי ציונית, שמעודדת בערות, שפוסלת את כל מה שעומד בבסיס הקיום שלנו, ושפולטת רוב לא יצרני, שבבוא היום יהפוך אותנו לעבדים תחתיו. כבר עתה אנחנו עבדים תחתיו, כי מערכת החינוך הזאת פורחת באמצעות המימון שלנו.

מי שחושב שהמציאות תכריח את ההמון החרדי להיפתח, לא מבין שהפתיחות הזאת, שמסתכמת בשיגור נשים לשוק העבודה או לקורסי מחשבים, לא מגשרת על התהום הפעורה. אימוץ כלים מסוימים של העולם החילוני לא יהפוך את החברה הסגורה הזאת לנאורה יותר, כפי שההכרח להשתלב לא הופך את החברה האיסלאמית לאדוקה פחות. אין שום סיבה להאמין בשאננות שכך יקרה, או שהאיסלאם הפוליטי העולמי יימנע מלהשקיע את כל מאמציו בהבטחת אדיקותם הדתית של ערביי ישראל.

זו לא שאלה של ציונות, זו שאלה של הזכות לנשום, ושל עולם ערכים שנהפך בעינינו למובן מאליו. הוא בקושי התרומם כאן וכבר הוא מתפוגג לנגד עינינו, בעוד אנחנו טובעים במעמקי האינדיווידואליזם הכוזב. לפי הטבע האנושי - עד גיל 25 חלק מאתנו כבר אמור להיות אחראי לשינוי העולם. הדבר המוזר הוא, שאצלנו, בקרב הרוב הציוני הזמני, הצעירים אדישים בדרך כלל יותר מהמבוגרים.

זה לא שאין יוצאים מן הכלל: 11 כפרי סטודנטים קמו בשנים האחרונות בנגב ובגליל, 60 קומונות שחותרות למעורבות חברתית רשומות במדינה. אבל הרוב מכתיב אדישות, ובאליטות העירוניות צומח דור של תיכוניסטים, המשוכנעים בהיותם קוסמופוליטיים, כאשר מאחורי הקוסמופוליטיות הגאה אין דבר חוץ מבורות.

חלקם יסכימו להפגין למען זכויות בעלי חיים, או נגד כריתת עץ. אבל הם מאמינים שהפוליטיקאים ימשיכו לגנוב, שהפלסטינים ימשיכו להילחם, שאין אלטרנטיבה, ואיזה טעם יש בניהול קרבות אבודים? עדיף לחיות. לכן, בשבועות האחרונים, כשמאה שערים עטופה בכרזות נגד "הקלגסים הציונים", כשהקרב מתנהל ברחובות, כשהעדה החרדית מבקשת לא רק לינוק מהקופה הציבורית, אלא גם להקשות על המשק - כמו במקרה של מפעל אינטל בירושלים, למשל - ניצבת מולה קהילה חילונית ודתית-לאומית קטנה מדי, מנומסת, חד-גונית.

הבעיה היא לא בחרדיות שלהם, אלא בפרימיטיוויות, בחוסר ההשתלבות. בינתיים, לא לאורך זמן, יש לנו יכולת לעודד אותם להשתלב, לכפות חינוך לאזרחות על מי שמבקש להיות אזרח, לנסות לצרף מתונים מקרבם אל הקואליציה הלא קיימת שלנו. אבל אנחנו נמנעים. גם מול מחטף סל התרופות של סגן שר הבריאות, גם מול האמירה האפלה של שר המשפטים.

דמוקרטיה היא הזכות ליצור אלטרנטיבה, וכאן אנחנו לא מצמיחים אלטרנטיבה. הפערים החברתיים בתוך הקהילה הציונית מעמיקים, מלווים בניכור גדול, עד כדי שנאה, ומונעים ממנה להתגבש. רק כשנבין שהכוח המרכזי נשמט מידינו, ונהיה חלשים מול רבים במלחמת הקיום הערכית, תשוב אלינו תחושת הריגוש שבמאבק על צדק, שבחלוציות ובקהילתיות, נזכור מהי הזהות שלנו, ונכה על חטא - רק אז יחזור הניצוץ לעינינו. הבעיה היא, שמלחמת הקיום הערכית פרצה מזמן.