לוח השנה מזמן לנו היום צמידות אירועים אירונית: צום עשרה בטבת ויום השנה הראשון ל"עופרת יצוקה". ביום התענית לזכר המצור שהטיל מלך בבל על ירושלים, מעטים הישראלים שחושבים על עזה, הנתונה במצור ישראלי כפליים מהזמן שבו היתה ירושלים נצורה; ביום השנה להתקפה על עזה, מעטים העורכים מאזן אמיתי ונוקב שלה. כך או אחרת, השנה שחלפה מאז 27 בדצמבר שעבר היתה שנת החרפה של ישראל, חרפתה הגדולה אי-פעם.

מביש להיות היום ישראלי, הרבה יותר מאשר היה לפני שנה. במאזן המלחמה ההיא, שלא מלחמה היתה כי אם התקפה ברוטלית, תירשם בצד החובה הפגיעה החמורה במעמדה של ישראל. אליה יצטרפו האדישות והעיוורון הציבוריים לנוכח מה שקרה בעזה. גם מי שעדיין חושבים שההתקפה היתה מוצדקת ומחויבת המציאות, שהפסקת ירי הקסאמים לא היתה מושגת אלא על ידי התקפה כל כך אכזרית - לא יכולים להתעלם מהמחיר המדיני והמוסרי שנגבה מישראל על האלימות שהפעילה. דיוקנה בעיני העולם, לא בעיני אזרחיה, מכוער היום הרבה יותר מאשר לפני שנה.

היום מביש יותר להיות ישראלי, כי העולם, בניגוד לישראלים, ראה את המראות. הוא ראה אלפי מתים ופצועים מובהלים בתאי מטען של מכוניות פרטיות אל ספק מרפאות ספק בתי חולים פרימיטיוויים בחבל ארץ כלוא ונחשל, שעה נסיעה מתל אביב המשגשגת, שבו לחסרי הישע לא היה לאן לברוח מפני ארסנל הנשק הישראלי. העולם ראה בתי ספר, בתי חולים, טחנות קמח, מפעלי מלאכה ותעשייה שהופצצו והופגזו ללא רחם, הוא ראה את ענני הזרחן הלבן מיתמרים מעל ריכוזי אוכלוסייה והוא ראה את הילדים השרופים.

העולם מיאן הפעם לקנות את השקרים והתירוצים של התעמולה הישראלית, הוא לא היה מוכן לגזור גזירה שווה בין סבלה של שדרות לסבלה של עזה, הוא לא הסכים להאמין שפטריות הזרחן נועדו להגנה עצמית, שהרג עשרות שוטרים במסדר הוא לגיטימי, ושההודעות בטלפון לתושבים, "הקש בגג", בקריאה לפנות את בתיהם - מנקות את ישראל מאחריותה הנפשעת להפצצת בתיהם.

העולם ראה את גולית הישראלי מכה בלא רחם בדוד הפלסטיני. הוא ראה את מאזן ההרוגים, הרוג ישראלי מול מאה הרוגים פלסטינים, ואת הדוקטרינה החדשה והמבעיתה של צה"ל, על פיה מותר לו לעשות כמעט הכל כדי למנוע נפגעים בצדו. העולם ידע שמדובר בדמוקרטיה שמכה בחבל ארץ נטול הגדרה עצמית, שתושביו חסרי זכויות אדם בסיסיות, פליטים ובני פליטים שחיים תחת מצור, ולכן הוא החמיר בצדק את יחסו אלינו; הוא מיאן למחול או לשתוק.

העולם גם ראה את ישראל מתעטפת באדישותה החולנית לנוכח המתרחש, הוא ראה את כיכרות העיר הריקות כמעט ממחאה, ואת בתי הקפה התל אביביים ההומים ממבלים נהנתנים - בזמן שכל זה קרה. הוא אפילו ראה משפחות ישראליות שנסעו לבקר בגבעות העוטפות את עזה, כדי להראות לילדיהן את פגיעת הפצצות. אחר כך הוא גם ראה ישראל שלא מוכנה אפילו לחקור את מה שעוללה, ותחת זאת היא תוקפת בפראות את כל מבקריה.

והעולם גם מיהר לשכוח. שנה אחרי, ו-4.5 מיליארדי הדולרים שנאספו כדי לשקם את עזה שוכבים במרתפי הבנקים, לאחר שישראל מסרבת לפתוח את שערי עזה לאספקה - והעולם שותק ומפקיר את עזה לגורלה, להריסותיה. אבל עזה לא שוכחת את פצעיה, היא לא יכולה לשכוח אותם. 325 אלף התושבים שבתיהם נפגעו, 1,300 משפחות השכול ואלפי הפצועים והנכים, נפגעי החרדה והאימה, כולם נשארו בעזה וסבלם לא נעלם.

ביום השנה הראשון להתקפה, עם מאזן מדיני כה שלילי ומאזן מוסרי כה חמור, הישראלים היו צריכים לשאול את עצמם לפחות אם כל זה היה כדאי. אבל ביום השנה הראשון ישראל עסוקה הרבה יותר בעתידו הפוליטי של ח"כ אלי אפללו מאשר בעתידה המדיני והמוסרי. חרפה או לא חרפה - העיקר שאנחנו מרגישים כל כך טוב עם עצמנו.