מה גורם למדינה לתכנן הפיכת כביש ציבורי מהפריפריה הדרומית למרכז לכביש בתשלום, המוחזק על ידי חברה פרטית? האם נסתרת מעיני מקבלי ההחלטות העובדה שגביית תשלום דווקא תמורת השימוש בעורק ראשי מהפריפריה - הקטע שמקרית גת למחלף שורק, שנפתח לתנועה באחרונה - לוקה בחוסר הוגנות משווע? ואולי דווקא יש כאן תוכנית מחוכמת, וכפיצוי על סכום מיוחד שנקבע לתשלום תמורת נסיעה בקטע זה, כ-88 שקל לחודש לנוסע יומי בכביש, תשקיע המדינה הון עתק בתשתיות, בחינוך ובמערכת הסעת המונים בדרום?

לא ממש. מסתבר שאחד הנימוקים המרכזיים הוא שהכביש המדובר הוא המשכו (החלק הדרומי) של כביש מספר 6, חוצה ישראל, שהינו כביש אגרה. ואם כביש אגרה הוא כביש שמתוחזק טוב יותר - כפי שטענו הגורמים המקצועיים שהגיעו בנובמבר לדיון מיוחד בנושא בוועדת הכלכלה של הכנסת - הרי שלא ייתכן שהנהגים הנוסעים בו יעברו לפתע למקטע כביש שמתוחזק פחות טוב.

מקריאת פרוטוקול הדיון עולה שהאבסורד בתשובה זו לא נעלם מעיניו של היו"ר, ח"כ גלעד ארדן, והוא תהה במה שונה המעבר האיום והנורא בין מקטע פרטי למקטע ציבורי של אותו כביש, לעומת יציאה במחלף מכביש 6, המתוחזק באופן פרטי, לאחד מכבישי הרוחב הציבוריים המובילים אליו וממנו. התשובה, המעגלית משהו, היתה בערך כזאת: במקרה הראשון מדובר באותו כביש וראוי לשמור עליו באיכות גבוהה לאורך זמן, להנאת הנוסעים בו. וגם, שיש עוד כביש ציבורי מקביל מהדרום למרכז, כביש 40.

אני מתעכב על האבסורד המינהלי הזה, שניתן למצוא כמותו בשפע בפרוטוקולים של הכנסת, רק משום שהוא מבטא משהו עמוק יותר - את העדרה של מדיניות, השוקלת במכלול השיקולים שלה גם השפעות חברתיות והיבטים של צדק חלוקתי ושל שוויון. במקום זאת יש לנו מדיניות המכירה, ככל הנראה, רק בשיקולים כלכליים ובהיגיון טכנוקרטי, שרירותי כמעט, שלפיו כביש צריך להיות אחיד ברמתו ויהי מה.

חומרת הדברים מתבררת אם מביאים בחשבון, שהכביש המדובר הוא כביש שהמדינה סללה מכספי משלם המסים. אחד הטיעונים המרכזיים בעד הפרטה של כבישים הם הסכמי BOT, שלפיהם הזכיין המפעיל את הכביש לתקופה ארוכה גם סולל אותו או משתתף באופן משמעותי בהקמתו. כעת תמסור המדינה כביש שסללה בעצמה לאחזקתו של גורם פרטי, כדי להפחית מתקציב המדינה עלויות כלליות של תחזוקת הכבישים.

בעוד שבמבט ראשון הטיעון של הפחתת עלויות מתקציב המדינה מפתה, בחינה מעמיקה יותר של הסוגיה מעלה קושיות קשות. האם נכון לצמצם עלויות בכל מחיר? האם דווקא בתחום הכבישים נכון להסיר עלויות ואחריות מהממשלה, שאמורה להעדיף את הבטיחות על הרווחיות? וחשוב מכל: אם כבר הוחלט לצמצם עלויות בתקציב תחזוקת הכבישים, האם נכון לעשות זאת דווקא בעורק תנועה חשוב, המוביל מהפריפריה למרכז, ובכך להסיט את העלות מכלל תושבי המדינה (באמצעות מיסוי פרוגרסיווי) ולהטילה על קבוצה קטנה של תושבי הפריפריה?

מחדל המדיניות החד-ממדית, העיוורת להיבטים של שוויון והוגנות, חל, כך נראה, גם על מדיניות כבישי האגרה. גם במקרה זה מפירה הרשות הממשלתית את חובתה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי בחלוקת משאבים, כפי שהגדיר אותה בית המשפט העליון.

ד"ר קדר הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ופעיל באגודה לצדק חלוקתי