עדיין לא ברור אם המחבל שנכנס ביום חמישי בערב לישיבת מרכז הרב והרג שמונה מתלמידיה ידע לאן בדיוק הוא נכנס. אבל רבבת ההולכים אחרי הארונות שלשום ידעו גם ידעו. "ספינת הדגל של הציונות הדתית" היה הביטוי השגור, "קודש הקודשים" ואפילו השוואה מפריזה למסגד אל-אקצה, מבחינת הקדושה. חלק מהכתרים שנקשרו לישיבה ודאי ראויים, דבר כמובן לא יכול בשום פנים להצדיק את ההרג הנורא של נערים בספרייה, אבל מן הראוי לזכור, גם בשעה קשה זאת, מה הצמיחה הישיבה הזאת.

מדובר בספינת הדגל של הקבוצה האחרונה בחברה הישראלית שעוד פועלת כאן לאורם של רעיונות. הציונות הדתית היא הקבוצה היחידה, חוץ מהחרדים, שחבריה מוכנים להקדיש חייהם למען הקולקטיב והשקפת עולמו. היא קבוצה שנענית במסירות למנהיגיה - שיש לה בכלל מנהיגים - והיא סוגדת להם. היא גם קבוצה רעיונית הומוגנית למדי, כ-80% מבניה מגדירים עצמם ימניים. בחילוניות השאננה והאינדיווידואליסטית אין דבר מכל אלו. כך קיבלנו קבוצת מיעוט, 12%-15% מהאוכלוסייה, שהשפעתה בתחומים מסוימים גורלית וגדולה בהרבה משיעורה.

איש לא יכול להסביר לעומקו את כושר הסחיטה המופלא שהקבוצה הזאת קנתה לעצמה. איש גם לא יכול להתעלם מהנזק שהביאה על המדינה. בלי מפעל ההתנחלויות ייתכן שכבר היה שורר כאן שלום, בלי גוש אמונים, בתמיכת ממשלות ישראל, לא היו התנחלויות, ובלי ישיבת מרכז הרב לא היה גוש אמונים. זהו איפוא ערש הולדתו של מפעל ההתנחלויות והכוח המניע והמכונן שלו. מרבית התלמידים שנהרגו בפיגוע היו דור שני של מתנחלים. הריגתם, צריך לחזור ולומר באורח צלול וחד משמעי, היתה מעשה נפשע (הערה אישית וחריגה: שלשום אמרתי בראיון רדיו, בין השאר, שישיבת מרכז הרב היא מוסד פאשיסטי. חוגי הימין הפיצו באינטרנט שאמרתי שהתלמידים ההרוגים היו פאשיסטים. לא כך. ובכל מקרה, אם פגעה האמירה שלי על הישיבה באנשים בשעתם הקשה, אני מבקש להביע את צערי והתנצלותי הכנים).

במרכז הרב צמחו הרבנים שהובילו את המהלך הכי נפסד בתולדות הציונות. מרבית מחוללי הימין ההזוי ומחרחרי השנאה לערבים באו מספינת הדגל הזאת. מנהיגים דתיים, דוגמת הרבנים משה לוינגר, חיים דרוקמן, אברהם שפירא, יעקב אריאל, צפניה דרורי, שלמה אבינר ודב ליאור, נערצים על תלמידיהם, גדלו וגידלו דורות של צעירים לאומנים בין הכתלים הללו. איך למשל נשמעים אחרי הפיגוע דבריו של הרב ליאור, יו"ר ועד רבני יש"ע, שפסק בשנת 2004 שלצה"ל מותר להרוג חפים מפשע? שרק לנו מותר? ליאור קבע אז ש"אין להרגיש אשמה ממוסר של נוכרים". הוא פסק שהכנסת אינה יכולה להחליט על פינוי יישובים, ומותר לחיילים לסרב פקודה לפנות מתנחלים. כמותו פסק גם הרב דרוקמן. בוגר אחר של הישיבה, הרב אבינר, דווקא קרא בשנת 2002 להוציא להורג סרבני גיוס. אז היו אלה סרבנים מהשמאל, כמובן. אבינר גם פסק שחללי מלחמה אינם סיבה לאבל לאומי וקרא לביטול יום הזיכרון לחללי צה"ל. את תוכנית "מפת הדרכים" השווה לוויתור להיטלר, פינוי יישובים הוא בעיניו "פשע בלתי חוקי".

מהישיבה הזאת יצא חנן פורת והיה ממקימי גוש אמונים ומהשבים לגוש עציון. בוגר אחר, הרב לווינגר, הקדים אותו בהתנחלות במלון פארק בלב חברון. אלו הדמויות הבולטות שיצאו מבית האולפנה הקיצוני הזה וכזאת היא מורשתם. מכאן הטיפו להחיל חוקי מוסר וצדק השונים מחוקי המוסר והצדק האוניוורסליים; כן, יש דבר כזה גם לגבי העם הנבחר.

עם כל התמורות שעברה הציונות הדתית - מאז הצטרפה תנועת "המזרחי" לקונגרס הציוני, דרך היותה לתנועה מתונה ששילבה להפליא בין דת למודרנה ועד שנהפכה למקור הלאומנות הישראלית - היא הצליחה לשמור על מעמד נישא, חסר פשר, בחברה הישראלית, החילונית ברובה. עדיין יש חילונים רבים מאוד הרואים בבני הציונות הדתית, בתלמידי מרכז הרב וב"נוער הגבעות", קבוצה ערכית וחלוצית, עמוד האש ההולך לפני המחנה. גם שונאי החרדים הגדולים ביותר שומרים משום מה פינה חמה לציונות הדתית, זו שהמיטה עלינו אסון הרבה יותר גדול מאשר החרדים כולם.

הלב נקרע נוכח ההרג בישיבה. איש לא היה ראוי לו. חפים מפשע בעזה והרוגי מרכז הרב בירושלים הם כולם קורבנות שווא. הם כבר שילמו את המחיר הכבד ביותר. בני משפחותיהם וסביבתם ודאי יקצינו עכשיו עוד יותר את עמדותיהם, וכך נובל לסיבוב נוסף של שפך דם שאין לו סוף.