החיפוש אחר הגורמים האחראים לרצח בישיבת מרכז הרב מעסיק, מסיבות מובנות, את החוקרים ואת התקשורת. אבל נראה שצריך לחפש את הסיבות לעיסוק הזה לא רק בהקשר הביטחוני אלא גם בהקשר הפוליטי.

ניכר מאמץ למצוא, בכל מחיר, קשר בין הרוצח מג'בל מוכבר לבין ארגוני טרור שמרכזם מחוץ לירושלים, מעבר לחומת ההפרדה, ורצוי בעזה או בדמשק. כל אמצעי, כגון תליית דגלי חמאס בידי נערים, זוכה להבלטה - כהוכחה לקשר זה. הסיבה לכך היא שאם לא יימצא גוף אחראי ויתברר שהיתה זו יוזמה ספונטנית של צעיר שפעל משום ש"התמונות מעזה אינן נותנות לי לישון", כעדות אחותו - יהיה בכך ערעור על קונצפציה שלמה ביחס לערביי מזרח ירושלים, הלוא היא קונצפציית "הערבים הטובים".

הקמת החומה על הגבול המוניציפלי האבסורדי שנקבע ב-1967, בתוואי שחוצה אזורים פלשתיניים מאוכלסים בצפיפות, היא נטולת כל היגיון אורבני וביטחוני, זולת השאיפה להנציח את האידיאולוגיה של "ירושלים המאוחדת לנצח נצחים". התוצאה היא שצריך להסביר מדוע כרבע מיליון פלשתינאים, שנותרו בצד הישראלי, אינם מהווים סיכון ביטחוני, לעומת בני משפחותיהם שנותרו מעבר לחומת ההפרדה.

לכן המציאו הישראלים "קבוצה אתנית" נפרדת, "ערביי מזרח ירושלים", שנותקו לכאורה מהעם הפלשתיני, והם כביכול לא נוטים לעסוק בטרור משום "שיש להם מה להפסיד" - את הזכויות הנלוות למעמדם כתושבי ישראל. אם מתברר שהרוצח אינו שונה בתגובותיו ובהזדהותו מכל פלשתינאי באשר הוא, מוטלת בספק הקונצפציה שלפיה נוצרו תת-קהילות פלשתיניות בעלות אג'נדות שונות, שאפשר לנהלן באמצעות אסטרטגיה של הפרד ומשול.

ערעור הקונצפציה מתגבר לנוכח תגובתם הנזעמת של ערביי ישראל (עוד תת-קהילה פלשתינית) על אירוע הדמים בעזה. תגובה זו, שהתבטאה בהפגנות מתלהמות, נתפשת כלא לגיטימית. מה להם, אזרחי ישראל, ולמצב בעזה? הנה הוכחה כביכול, שהם גיס חמישי. וכשמצרפים לשתי קבוצות אלה גם את שאר תת-הקבוצות, שישראל המציאה לצורך הפרד ומשול - עזה, הגדה והפזורה הפלשתינית - וכולן מבטאות פה אחד את זעמן והתנגדותן, עולה מאליה השאלה: האם מתחילה אינתיפאדה חדשה?

כאשר הפלשתינאים מתמרדים באופן מלוכד, בניגוד לתכתיבי הפרד ומשול, הם הופכים לטרוריסטים שיש להענישם, להרתיעם ולהטיל עליהם עונשים קולקטיוויים: רק לישראלים מותר להתייחס אליהם כגוש אחד, מאיים; הפלשתינאים נתבעים להקפיד על ריסוקם.

ניסיון השבועות האחרונים מראה שהפרד ומשול יכול לשמש אמצעי שליטה רק כאשר השליט נזהר משפיכות דמים כפי שנעשתה בעזה. היכולת לשלוט בגובה להבות הסכסוך נתון, מה לעשות, בידי הצד החזק, ושום צדקנות או התנצחות על "מי התחיל" אינן יכולות לטשטש עובדה זו.