לפי ההצהרות שלו, אהוד אולמרט היה יכול להתמודד מחר על הנהגת מרצ. לפי ההתנהגות של ממשלתו בשטחים - הוא יכול לחזור לליכוד. אפילו זהבה גלאון, הסמן השמאלי של צמרת המפלגה, לא אמרה שאם לא נגיע בהקדם לפתרון של שתי מדינות, המדינה "גמורה". חיים אורון היה חותם בחדווה על ההכרזה של ראש הממשלה, שאי פינוי המאחזים הוא "ביזיון". רן כהן היה מתייצב בלי היסוס מאחורי החלטה של ממשלת ישראל לפנות כמה מאות מחסומים פנימיים, שממררים את חיי הנתינים של מחמוד עבאס. אבל אצל אולמרט, אחד בפה ואחד במעשה. בנימין נתניהו יכול ללמוד ממנו איך אפשר גם להחזיק בכל השטחים, גם להפציץ אזרחים, גם להרחיב התנחלויות וגם להעמיד את מנהיגי העולם בתור לשטיח האדום בנתב"ג.

כתבים מדיניים נוהגים להכתיר את הדרג המדיני הבכיר בתואר "קובעי מדיניות", או "מקבלי החלטות". במקרה של ממשלת אולמרט, קובעי המדיניות מתחרים בפרשנים ומקבלי ההחלטות נהפכו לבעלי טורים. שרת החוץ ציפי לבני מפליאה לפרש מדוע מיותר להפשיר דווקא עכשיו את הבנייה בהתנחלות גבעת זאב. חבר הקבינט בנימין בן אליעזר יודע להסביר שרק שחרורו של מרואן ברגותי יוכל לחזק את מעמדו של אבו מאזן. המשנה לראש הממשלה, חיים רמון, מצטיין בניתוח המצב הגיאופוליטי בירושלים, שמחייב להיפטר מוקדם ככל האפשר מ"שכונות הקצה". חבר הקבינט עמי איילון יודע לנמק מדוע חשוב להעביר בלא דיחוי את חוק פינוי-פיצוי למתנחלים, שמבקשים לעלות לישראל.

גם בתחום הביטחוני, מאחורי מסכות המדינאים מסתתרים פרשנים צבאיים. בספרם המאלף "חומה ומחדל" מתארים שאול אריאלי ומיכאל ספרד בפרוטרוט כיצד אולמרט ושרי הביטחון שלו, עמיר פרץ ואהוד ברק, בורחים מהחלטות הנוגעות לתוואי הגדר ומנציחים בכך פרצות ענק שקוראות למחבלים. הם מאשימים את ארגוני זכויות האדם ומעדיפים שבג"ץ יכפה עליהם לתקן את התוואי, שהותאם לצורכי מיעוט קטן של מתנחלים. אחרי כל פיגוע נמצא תמיד שר, לפעמים ראש הממשלה עצמו, אשר "קורא לסגור את הפרצות".

יש שר בכיר אחד שפיו ולבו שווים בדרך כלל. באופן רשמי אהוד ברק הוא אמנם חבר במפלגה שנחשבת לחלק מ"מחנה השלום". ואולם, שר הביטחון אינו מחמיץ שום הזדמנות ללעוג לתהליך השלום, שאולמרט הפך לגולת הכותרת של ממשלתו. המחסום הנידח ביותר בפאתי שכם חיוני בעיני ברק לאינטרס הישראלי יותר מחיזוק מעמדו של אבו מאזן על ידי הקלות בחייהם של תושבי השטחים ופירוק מאחזים. לא ברור, בעצם גם לא חשוב, אם ברק מנהל מדיניות עצמאית, או שאלה כללי המשחק שמאפשרים לאולמרט להצטייר כפרשן, שאינו נדרש לשלם מחיר על מעשיו/ מחדליו.

היו בישראל ממשלות שדגלו במדיניות, שלפיה מוטב שטחים כבושים ביד משלום וביטחון על העץ. ראשיהן לא היו מוכנים לשמוע על מו"מ עם אש"ף ועל מדינה פלשתינית. יצחק שמיר חתם בימינו על אישורים להקמת התנחלויות חדשות, אך באותה שעה הוא לא חיבק בשמאלו שום מנהיג פלשתינאי. אפשר היה לחלוק על תבונתה של המדיניות הזאת, אך אלה היו ההחלטות שלשמן בחר הרוב באותם מעצבי מדיניות.

האתגר העיקרי שממשלת אולמרט הציבה לעצמה הוא לעצב מדיניות שתביא שלום עם השכנים ותשמור על ביטחון המדינה. הממשלה החליטה שהדרך הנכונה לממש את היעדים הללו היא על ידי משא ומתן על פתרון של שתי מדינות. היא זיהתה בממשלת עבאס-פיאד פרטנר לפשרה שתתבסס על גבולות 4 ביוני 1967. לשכת ראש הממשלה טוענת אפילו, שאולמרט אימץ באופן עקרוני את יוזמת השלום הערבית.

"אילוצים פוליטיים" אינם מצדיקים שיתוק וגניבת דעת. נכון שבשיטת המשטר שלנו, כדי להחזיק בעמדות המפתח, מקבלי ההחלטות נאלצים להביא בחשבון את השקפת עולמם של שותפים קואליציוניים. כדי לקדם את האינטרסים החיוניים של המדינה, צריך לפעמים לבלוע צפרדעים. הישרדות לשם הישרדות איננה אחד מהאינטרסים הללו.