האם להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטאות, או להורידו? העובדה שיש נימוקים מרכזיים נכונים בשתי העמדות הקוטביות אינה מסייעת לפתור את הבעיות המעמיקות את משבר האוניברסיטאות. אך יש דרך שלישית לפתרון הסוגיה - המחברת בין האמיתות של העמדות המנוגדות ומשלבת אותן עם מרכיבים נוספים שאינם מועלים כמעט בשיח הציבורי.

לפני 20 שנה היה שכר הלימוד לתואר ראשון באוניברסיטאות ציבוריות אמריקאיות 8.5% מהתוצר לנפש (המדד המקובל לרמת החיים). בישראל היה שכר הלימוד אז 15% מהתוצר לנפש. מאז התהפכו היוצרות. בשנת הלימודים 2005-2006 היחס בין שכר הלימוד לתוצר לנפש עלה בארצות הברית ל-14.7%, ובישראל הוא ירד ל-9.6%.

על פי ההשוואה הזאת בין המדינות, ברורה הדרישה להעלות את שכר הלימוד בארץ. בנוסף, הסיכויים של בעלי תואר ראשון, לעומת מסיימי תיכון, למצוא עבודה גבוהים יותר והכנסתם גבוהה יותר. לכן מן הצדק לדרוש שסטודנטים יממנו את לימודיהם.

מצד אחר, ככל ששיעור המשכילים באוכלוסייה גדל, גדלה גם היכולת הלאומית לקלוט, ליישם ולפתח שיטות ייצור וניהול מתקדמות. וכך החברה כולה נשכרת; גם מי שלא למדו באוניברסיטה. מכאן, שיש הצדקה לדרישה שהחברה כולה תשתתף במימון הלימודים האקדמיים (כל זאת בטרם מביאים בחשבון את העובדה, שחלק ניכר מהעלות האקדמית הוא מימון של מחקר בסיסי).

התמונה הישראלית ייחודית במישורים נוספים. חלק מהאוכלוסייה מפסיד שנים של הכנסה בשוק העבודה כשהוא משרת את מדינתו. כמו כן, כשמתחילים ללמוד בגיל מבוגר יותר גדלות המחויבויות האישיות, שאינן מוטלות על הסטודנט האמריקאי הצעיר יותר. ישראל גם מסבסדת את הלימודים של יהודים שבחרו לא לשרת, וחלק גדול של החרדים שבחרו שלא לעבוד.

הדרך השלישית לפתרון סוגיית שכר הלימוד משלבת כמה אינטרסים לאומיים. יש למדינה עניין לקרב לנרטיב הישראלי שתי אוכלוסיות, שיחדיו ייהפכו לרוב במדינה בעוד דור. יש להפסיק את האפליה של אזרחי ישראל החרדים והערבים ולהפוך אותם לשווי זכויות לצד שווי חובות.

כפי שנהגו האמריקאים אחרי מלחמת העולם השנייה - הם סייעו לחיילים משוחררים בלימודים אקדמיים - כך צריכה לנהוג מדינת ישראל במי ששירת אותה. כל יהודי המשרת שלוש שנים בצבא וכל ערבי המשרת שלוש שנים בשירות לאומי או בצבא יהיו זכאים לשכר לימוד נמוך, בצירוף הלוואות בלא ריבית בגובה שכר הלימוד ודמי המחיה במשך תקופת הלימודים.

כל אדם בריא שאינו משרת את מדינתו לא יזכה לתמיכה ציבורית כלשהי בעבור לימודים כלשהם מעבר לגיל 18. אנשים אלה ישלמו את מלוא המחיר של האוניברסיטה, הישיבה או כל מוסד אחר שבו יבחרו ללמוד.

זאת ועוד, יש לנצל את העובדה שהאוניברסיטאות בישראל הן בין הטובות בעולם ולפתוח את הלימודים בתחומים כגון ניהול, כלכלה, מדעי המחשב, הנדסה ורפואה לסטודנטים מחו"ל - שישלמו שכר לימוד גבוה במונחים ישראליים, אך נמוך בהשוואה לאוניברסיטאות ברמה דומה בחו"ל.

הואיל וקשה להמעיט בחשיבות היכולת לקרוא ולהתבטא באנגלית בתחומים אלה, הסטודנטים הישראלים ייצאו מוכנים יותר לשוק העבודה הגלובלי בשעה שזרים רבים יחזרו למדינותיהם אחרי היכרות עם ישראל צעירה, תוססת ואנושית שאינה מצליחה לחדור אל התקשורת הבינלאומית.

הבעיה היא, שגם לדרך הזאת, ההגיונית וההוגנת, אין סיכוי להתקבל בשיטת הממשל הקיימת. חוסר יציבות מבני ותמריצים להתנהלות סקטורלית במקום לאומית מונעים מממשלות ישראל לגבש ולאמץ אסטרטגיות ארוכות טווח בתחומים רבים, אפילו קיומיים.

הכותב הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב