משני צדי גדר המערכת הכולאת את רצועת עזה ניטשת מלחמת ייאוש. חמאס נלחם כנגד המצור הבלתי נסבל שבו נמצאת הרצועה זה חודשים ארוכים, צה"ל בעיקר מגיב על פעולותיו של חמאס. שני הצדדים עסוקים בהפגנות כוח ובפעולות נקם. די היה לשמוע בשבוע שעבר את מפקד הפלוגה של צה"ל שקרא לחייליו, שאיבדו שלושה מחבריהם, להרוג כמה שיותר מחבלים ולחשף את כל השטח ממנו באו, כדי להבין שההבדלים בין שני הצדדים הנצים הולכים ומיטשטשים.

גם ההבדלים המוסריים מטושטשים: אם נכון, למשל, הדיווח של "בצלם", שצה"ל שב להשתמש בפגזי פלאשט, כי אז גם הוא הורג בלא הבחנה, בדיוק כמו חמאס. שני הצדדים נמנעים מכל דו-שיח ביניהם, ישראל מנצחת על החרם העולמי השערורייתי כנגד החמאס וכל מי שמנסה לשים קץ למעגל הבלתי נסבל הזה, דוגמת נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר, זוכה מיד להוקעה מבישה בידי ישראל.

יחסי הכוחות בין שני הצדדים רחוקים מלהיות שווים. כל ההפחדות של מערכת הביטחון הישראלית, שלפיהן חמאס התחזק, התחמש, הצטייד והתארגן, כולל ההשוואה המופרכת לחיזבאללה, לא משנות את העובדה הניצחת שבדרום ניטשת מלחמת התשה בין צבא אדיר, שאין כמעט כלי נשק שלא נמצא בארסנל שלו, לבין ארגון פרימיטיווי שנשקו דל וסדר כוחותיו מגוחך. אסור לשכוח זאת. גם ההתקפה המשולבת בשבת על מעבר כרם שלום, שהיו בה תחכום ונועזות, לא משנה את העובדה שהכוחות רחוקים מלהיות שקולים. יחסי הכוחות הללו באים לידי ביטוי, בין היתר, גם במספרי ההרוגים: הפלשתינאים הצליחו להרוג שלושה חיילים במארב ליד גדר המערכת? ישראל הורגת מיד 20 פלשתינאים ובהם עיתונאי וכמה נערים בתגובה. ככה מתנהלת מלחמת כנופיות.

את המעגל המייאש הזה אי אפשר יהיה לעולם לשבור בכוח. נהרוג וניהרג, וביטחוננו רק יתערער והסיכוי להגיע להסדר יתרחק עוד יותר. גם המחשבה שהמצור על עזה יביא לירידה בתמיכה שיש לחמאס היא מחשבת עיוועים: מניסיוננו אנו יודעים שההיפך הוא הנכון. כל אימת שהתגברו אצלנו הפיגועים, נטתה דעת הקהל הישראלית רק עוד יותר ימינה. כל פיגוע רק הגביר את הלאומנות ואת השנאה לפלשתינאים, אז למה להניח שהמצור וההרג יפעלו אחרת בצד השני? המחשבה שאם נרעיב מיליון וחצי תושבים, ונמנע מהם די מים, טיפול רפואי ופרנסה - נשנה בכך את תודעתם בכיוון הרצוי לנו, הוכחה זה כבר כמטופשת. מאז הוטל המצור אין שום סימן להיחלשות חמאס.

מנגד, ההיסטוריה העולמית רצופה דוגמאות שבהן התמתנות וההתפשרות נולדו אך ורק כתוצאה מתהליכי מו"מ. כשהצדדים מדברים אלה עם אלה, הם משילים מעצמם את כל סיסמאות העבר, את השנאה היוקדת ואת הקיצוניות ובמקומן מתגלה נכונות לפשרה - גם אצל הקיצוניים והאלימים שבלוחמי החופש או הטרוריסטים. באירלנד ובדרום אפריקה, וגם אצלנו, הפכו טרוריסטים לאומנים קיצוניים את עורם כשהתיישבו אל שולחן הדיונים. מנחם בגין, יאסר ערפאת, נלסון מנדלה או מנהיגי האיי-אר-אי, לא הזכירו בכלום את דמויותיהם מהעבר, בזמן שהתיישבו לדבר. הטרוריסטים של אתמול היו כולם למדינאים של המחר, לאחר שעלו לשלטון או נהפכו לפרטנרים למו"מ.

רובנו, מותר לחשוד, יודעים שכך יהיה גם אצלנו. השאלה היא רק מתי. או במלים אחרות, אחרי כמה מעגלים נוספים של שפך דם. חמאס לא יתפוגג, הפלשתינאים לא ייעלמו, הם רק יילכו ויקצינו אם נמשיך לדבר אתם אך ורק בשפת הכוח, כפי שנהוג במלחמת כנופיות.

אילו באמת רצה להבטיח את שלום תושבי הנגב, אילו באמת רצה להביא לפריצת דרך משמעותית, היה ראש הממשלה מטלפן עוד הבוקר לקרטר ומבקש לשמוע מפיו מה הוא שמע מחאלד משעל. הוא היה אומר לו שהוא מוכן להיוועד עם משעל בכל זמן, ובלי כל תנאים, ובינתיים הוא מוכן להפסקת אש הדדית בגדה וברצועה. אין לישראל דבר להפסיד מכך, זולת סיפוק תחושת הנקם של כנופיה שחבריה נפגעו מהכנופיה האחרת. זה יקרה יום אחד, כפי שזה קרה עם אש"ף, ואז זה יהיה, בכל מקרה, באיחור משווע.