מאז נולדה ביוון העתיקה, הדמוקרטיה מבוססת על מוסכמות מוסריות. זה מקור כוחה, אך גם סיבת חולשתה. כי יסוד קיומה טמון בכוח המוסרי של רעיון השוויון ובאמון שהאזרח נותן במי שבידיו נמסר למשמרת הפיקדון היקר: הזכות לשלוט בכוח החוק, שהאזרח השתתף בחקיקתו בעצמו או באמצעות נציגיו הנבחרים.

לכן חיוני הוא, שהדרכים המובילות לצמרת יהיו גלויות ונקיות מכל רבב. ואמנם, נכונות האזרח לשמור על הדמוקרטיה ועל מוסדותיה היא אמצעי ההגנה היחיד העומד לרשות המשטר, ולפיכך זה הנכס היקר ביותר שלו.

כאשר אובדת האמינות של האליטה הפוליטית - התפוררות הדמוקרטיה היא רק עניין של זמן ותנאים. מסיבה זו השחיתות על כל סוגיה דומה לרעל המוחדר בשיטתיות לגוף האדם. יש סוגים שונים של רעל, אך התוצאה זהה. כך גם סוגים שונים של שחיתות, המחלישים ואחר כך הורסים את הגוף החברתי.

מאז החלו מתבססים המשטרים הדמוקרטיים הראשונים, באירופה של סוף המאה ה-19, היתה שאלת טוהר המידות עקב אכילס של השיטה. הטענה הבסיסית היתה, כי הדמוקרטיה אינה אלא מסך עשן, שמאחוריו מתנהלת ההצגה האמיתית. לא האזרח המטיל פתק בקלפי וגם לא נבחריו היושבים בפרלמנט הם השולטים, אלא אלה שבידיהם הכוח האמיתי: קבוצות אינטרסים ובעלי ההון, שהפוליטיקאים תלויים בהם.

גם בישראל, אם נמשיך להתעלם מהמציאות, תוטח לבסוף טענה דומה, והיום שבו יישמעו ברחובותינו קריאות הקרב שההיסטוריה זוכרת לדיראון - "כולם גנבים" ו"לנקות את האורוות" - עלול להיות קרוב יותר ממה שנראה לעין.

אכן, התופעה החמורה ביותר הנגלית בפרשות השחיתות הנחקרות עתה היא הנמכה לא נסבלת של רף הסכנה על ידי מתן לגיטימציה נוספת לעבריינות. ההנחה, שעבירות על חוק מימון בחירות הן פעוטות ערך כביכול ואפשר להתייחס אליהן בסלחנות, אם לא בחיוך, היא הרסנית וראויה לכל גנאי: קניית כוח פוליטי היא שחיתות בדיוק כמו קבלת שוחד ישיר במעטפות או בלעדיהן, לצריכה פרטית.

אין רע בהון כל עוד אין הוא מנסה לפלוש לתחומים לא לו: הריקבון מתחיל להתפשט כאשר ההון מנוצל לקניית כוח ולהשפעה על התהליך הפוליטי. כך חותר ההון תחת יסוד מוסד של סוג השוויון היחיד הקיים לעת עתה. על סוגי השוויון האחרים - בחינוך, בריאות, חיים ראויים לשמם לעת זיקנה - איש כבר אינו מדבר.

אם בנוסף לכל תשלים החברה עם כרסום חמור בשוויון הפוליטי, עלולים בעיני רבים להתרבות סימני השאלה ביחס לעצם זכות קיומה של השיטה.

שחיתות של אנשי שלטון לא נולדה אתמול, אך בתקופה האחרונה היא פורחת כי האקלים נעשה נוח עוד יותר מאשר בעבר. מעמיקה והולכת הסגידה לאילי ההון - ראו התופעות המבישות שהתלוו להצגה המגוחכת ששמה הרשמי היה "ועידת הנשיא" - והצמרת הפוליטית מתפלשת לרגליהם בלא הבחנה בין מפלגות ועמדות.

אין זה מקרה, שלעת צרה נתלה אהוד אולמרט בסילוויו ברלוסקוני, החרפה הגדולה של הפוליטיקה האירופית. האזרח הרגיל מבין מכך, שהכל עומד למכירה. במובן זה קיים קשר, גם אם מחולליו אינם מודעים לו, בין תלונת שר המשפטים על אכיפה מוגזמת כביכול שקורבנותיה הם אנשי ציבור לבין ההתנהלות ההססנית של היועץ המשפטי מאז התנפל על פרקליטות המדינה בפרשת האי היווני, ולהשתלחויות הזכורות היטב של אולמרט עצמו במבקר המדינה ושל אנשיו במשטרה.

ההתקפות הבלתי פוסקות על בית המשפט העליון, הבאות מכיוונים שונים, רק מחזקות את התחושה, שסכנה מרחפת מעל ראשם של כל הגופים העומדים נגד הגל העכור המאיים לשחוק את מה שעוד נותר מהנורמות של יושר ציבורי.

אם כן, מה לעשות? בטווח המיידי יש להבטיח את העצמאות המוחלטת של מערכת אכיפת החוק; לבלום את המסע שמנהל שר המשפטים, שנועד להביא להשתלטות הפוליטיקאים על הזרוע האוכפת והשופטת. בשלב השני יש להביא לכך, שבראש התביעה הכללית יעמדו אנשים חדורי אמונה בשליחותם, מוכשרים לא פחות מעורכי הדין הפרטיים והיקרים ולכן גם מתוגמלים כמו שופטים.

בשלב השלישי יש לשנות את שיטת הבחירות ואת חוקי הבחירות: אין הרבה דרכים אחרות כדי להעלות מלמטה אנשים שיהיו תלויים בבוחריהם ולא במי שמימנו אותם. אנשים שגם כאשר הפוליטיקה תהיה אצלם מקצוע היא לא תהיה אמצעי להתעשרות.