סקנדל הגיור, שנדחק אל מחוץ לכותרות על ידי חקירות אולמרט והפרסומים על המגעים עם סוריה - הוא אירוע שאינו נופל בחשיבותו משניהם. כי סוגיית הגיור טומנת בחובה את השאלה הנצחית: מה טיבה של הזהות היהודית ובידי מי נמצאים מפתחות הכניסה אליה? לא לחינם הרבנים החרדים נחושים כל כך להתעמת עם כל העולם על עמדתם - מכיוון ששאלת הגיור מבטאת את תמצית תפישתם, ולפיה זהות יהודית היא עניין דתי בלבד וממילא הקריטריונים של הצטרפות ליהדות חייבים לתבוע קבלה מלאה של עול מצוות.

גם בעבור הציונות הדתית זהו צומת היסטורי, שממנו היא יכולה או להמריא לקראת הכרה מחודשת בחשיבותה או ליפול סופית לרגלי החרדים. במשך שנים ניסו רבני הציונות הדתית (למעט בודדים, כמו הרב שלמה גורן) להתחמק מההשלכות העמוקות הנובעות מההכרעה להיות שותפים למהלך הציוני. כדי לחמוק מהאשמות החרדים בדבר פשרנות הלכתית, הרבנים התעקשו לומר ש"אין בינינו לבין החרדים שום הבדל הלכתי, אלא שאנחנו גם רואים במדינה ערך ומשרתים בצבא". כאילו שהמדינה היא בסך הכל עוד שטעטל - עם צבא.

אבל הציונות היא מהלך הרבה יותר מרחיק לכת. היא מבטאת שינוי מהותי בתפישת הזהות היהודית: מתפישה של קהילה דתית לתפישה של עם (שאמנם דתו היא חלק בלתי נפרד מזהותו, אבל בסיס זהותו לאומי). לא ייתכן שלשינוי כל כך דרמטי לא יהיו משמעויות הלכתיות, ושכל ההבדל בין דתיים-חרדים לדתיים-ציונים יסתכם בשירות הצבאי או באמירת התפילה לשלום המדינה. הרי עם ריבוני לא יכול להתייחס לסוגיות כמו מערכת משפט חילונית, יחס לאומות העולם, יחס ללא-יהודים החיים בקרבנו, שמיטה וכן, גם לגיור - כמו קהילה יהודית בגולה.

אם התפישה היא לאומית, כי אז הקריטריון לגיור צריך להיות לא מי מתכוון ברצינות להיות דתי (שכן אז התביעה לקיום תרי"ג מצוות מוצדקת), אלא מי מתכוון ברצינות להצטרף לעם ישראל. מכיוון שהזהות הלאומית עצמה מורכבת גם מהיסוד הדתי, ברור שמוכרחים להיכלל בגיור גם מרכיבים דתיים: אי-השתייכות לדת אחרת, מחויבות לחגי ישראל ולמחזור החיים היהודי (כמו טקסי בר-בת מצווה), אבל הוא אינו חייב לכלול מחויבות לתרי"ג מצוות.

יש סימנים המעידים על כך שסטירות הלחי האחרונות שחטפה הציונות הדתית, בנושאי השמיטה והגיור, בצירוף צמיחתו של דור רבנים חדש, יוצרות שינוי בגישה. אבל בסימני השינוי הללו אין די. אפילו מול המשבר הנוכחי מדברים רבני הציונות הדתית בעיקר על "הפגיעה ברב דרוקמן", או "הפגיעה בגרים", כאילו הבעיה היא רק הפגיעה ברגשות ולא הוויכוח המהותי. הם אינם מבינים שדווקא גישה שתחשוש מלהציג חלופה הלכתית עקרונית היא שתוצג כפשרנית. כי אם רבני הציונות הדתית מקבלים את התפישה ההלכתית החרדית, ורק אינם מעזים ליישם אותה, מתוך רצון "להתחשב" בגרים או בחילונים - בצדק יוצגו כפשרנים.

רק הצגת תפישה עקרונית חלופית, שלא תהסס להתעמת עם החרדים על כל הקופה (גיור, שמיטה, מסורבות גט, ועוד); גישה שתציג את הציונות הדתית כממשיכת דרכם של חכמי יבנה, שהשכילו לשנות את ההלכה מקצה לקצה בהתאם לשינויי הזמן, ואת החרדים כממשיכי הצדוקים, שדבקו בטקסט הקיים ונדחו - תהיה נכונה לא רק מבחינה עניינית, אלא גם תשיג רווחים מעשיים ברורים. מול החרדים היא תאפשר לציונות הדתית להפסיק לחוש פשרנית ואפולוגטית, ומול החילונים היא תציג את הציונות הדתית - המזוהה בעיניהם כיום בעיקר עם עמדות מדיניות קיצוניות - כגורם היחיד שיכול לגשר לא רק בין חילונים ודתיים, אלא בעיקר בין שתי פניה של הזהות היהודית, הדתית והלאומית.