אין להניח שהרבנים החרדיים השולטים היום בבית הדין הרבני הגדול מתרגשים יתר על המידה מגל המחאות שעוררה פסיקתם המקוממת האחרונה, שמאיימת על אלפי גרים בביטול רטרואקטיווי של גיורם. במקום להטיף לדיינים אלה מוסר בשם ערכים אנושיים, חברתיים ולאומיים שאינם מקובלים עליהם, יש לומר להם בפשטות: אין לכם שום סיכוי להשיג את מבוקשכם. כישלונכם הוא בלתי נמנע. למעשה, כבר נכשלתם.

ראשית, סביר מאוד שפסיקה זו תתבטל כאשר העניין יגיע לבג"ץ. אולם מעבר לכך, מובטח כישלונה של התפישה היסודית העומדת מאחורי הפסיקה: יומרת הממסד האורתודוקסי להחזיק בידיו את מפתח הכניסה הבלעדי לעם היהודי. הקביעה שלפיה מי שנהפך ליהודי חייב לחיות כיהודי אורתודוקסי דווקא, ולא חילוני או מסורתי, פירושה כי האורתודוקסיה היא "התקן" של הזהות היהודית, וכל גרסה אחרת של תרבות יהודית היא אולי נסבלת בדיעבד אך אינה לגיטימית, ובוודאי לא שוות-ערך, מלכתחילה.

זוהי אכן תפישתו של הממסד האורתודוקסי - לא רק של החרדים אלא גם של ציונים דתיים, המבקשים להקל על המתגיירים אך עומדים על העיקרון שלפיו להצטרף לעם היהודי פירושו להפוך ליהודי שומר מצוות דווקא. משום כך דרשו המפלגות הדתיות במשך שנים רבות לתקן את חוק השבות ולקבוע שרק גיור כהלכה יוכר על ידי המדינה. מאבק זה נכשל, והניסיונות להביא לתיקון החוק פסקו. מי שהתגייר בחוץ לארץ בגיור קונסרווטיווי או רפורמי נחשב בארץ ליהודי לצורך חוק השבות.

בתוך ישראל עדיין נשמר המונופול האורתודוקסי על הגיור - אך לא על הכניסה, בפועל, לעם היהודי. בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר הובלט מה שהיה נכון גם קודם לכן: אין צורך בשום טקס דתי, אורתודוקסי או לא-אורתודוקסי, ובשום תעודת הכשר רבנית, כדי להשתלב בחברה היהודית הישראלית - כלומר, להצטרף לעם היהודי. ציבור גדול של לא יהודים לפי ההלכה הקשורים בקשרי משפחה עם יהודים, בא לישראל וקיבל אזרחות על פי חוק השבות. מקצתם בנים לאב יהודי, שלרבים מהם היתה מלכתחילה תודעה יהודית משמעותית, אולם במקרים רבים מדובר בבני זוג של יהודים, או בבעלי זיקה משפחתית מרוחקת בלבד ליהודים, שהיו נטולי תודעה יהודית בבואם לכאן.

שילובו של ציבור גדול זה בחברה הישראלית הוא אתגר לא פשוט. ואולם, למרות תופעות חריגות, חלקן קשות, המושכות תשומת לב ציבורית, התמונה הכללית היא חיובית. רובו הגדול של ציבור זה שואף להשתלב, ולאורך זמן אכן משתלב בהצלחה, בחברה הישראלית היהודית דוברת העברית - בתהליך שזכה לכינוי "גיור סוציולוגי". כך בדיוק אמורה להתבצע הצטרפות לאומה ריבונית: הגירה והתאזרחות, אימוץ שפת האומה ותרבותה, השתלבות במדינה והזדהות אתה.

הממסד הדתי יכול להציק לאנשים אלה - בייחוד בשל המונופול שלו על דיני האישות, והצורך להרחיק לכת עד לקפריסין כדי לעוקפו - אך אין בכוחו להפוך אותם למיעוט לאומי רוסי. מיעוט כזה לא ייוצר בארץ: אנשים אלה שייכים, וילדיהם שייכים בצורה עוד יותר מובהקת, לאותו עם שאליו שייך הרוב היהודי הישראלי.

יהדות ההלכה - התרבות היהודית המסורתית - היא היום גרסה אחת של התרבות היהודית בישראל. זוהי גרסה חשובה, בעלת השפעה, קרובה ללבם של רבים; אפשר רק להצטער על מה שמעוללים לה חלק מדובריה ונציגיה. מי שמאמץ את התרבות היהודית בגרסתה הדתית נחשב בצדק, גם על ידי מרבית החילונים, כמי שהצטרף לעם היהודי. אולם אין זו דרך ההצטרפות היחידה. במצב זה אין ניתוק מלא בין הדת היהודית והזהות הלאומית היהודית, אך גם אין חפיפה מלאה, ואין סיכוי שמישהו יצליח לכפות חפיפה כזאת.

החברה הישראלית מושפעת מהמסורת, אך זוהי חברה חופשית עד לשד עצמותיה. בניגוד לקלישאה האופנתית המתארת את ישראל כגרסה מקומית של משטר האיאתוללות, בעשרות השנים האחרונות יכולתו של הממסד הדתי לכפות את רצונו פחתה ברוב התחומים, ולא גברה.