זה היה אחד מסימני הדרך החשובים והנשכחים ביותר בתולדות המדינה: מחר לפני 41 שנה, ב-16 ביולי, 1967, ירד קיבוצניק צעיר מג'יפ בעלייקה, בסיס סורי נטוש ברמת הגולן, והיה למתיישב הראשון בשטחים הכבושים. חמישה שבועות בלבד הפרידו בין שוך הקרבות במלחמת ששת הימים לבין בואו. בימים שלאחר מכן הצטרפו אליו עוד צעירים וצעירות וייסדו קיבוץ, שלימים נודע בשם מרום גולן וששוכן בקרבת קו ההפרדה, בואך קוניטרה.

הם לא חבשו כיפות ולא דיברו על אתחלתא דגאולה. מאחורי היוזמה עמדו אנשי קיבוץ מהגליל העליון. הם האמינו ש"הרמה הסורית" חייבת להישאר בידי ישראל מטעמי ביטחון, ושהדרך להבטיח זאת היא לקבוע עובדות, לפי מיטב המסורת של ההתיישבות העובדת. "רבם" היה יצחק טבנקין, זקן תנועת אחדות העבודה, שדבק בארץ ישראל השלמה לפי מפה שהשתרעה הרבה מעבר לגבולות פלשתינה המנדטורית.

יוזמתם נגדה את מדיניות הממשלה. ב-19 ביוני 1967, בהחלטה סודית, הציעה ממשלת אשכול לסוריה "שלום מלא על בסיס הגבול הבינלאומי", תוך כדי תיקוני גבול על בסיס "צורכי הביטחון של ישראל".

למרות זאת, הזרים שר העבודה יגאל אלון כספים למתיישבים מתקציב שנועד לעבודות יזומות למובטלים. אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, סייע אף הוא למתיישבים, וכמוהו הסוכנות היהודית והמועצה האזורית גליל עליון. ניתן לכתוב פרולוג לדו"ח טליה ששון על המאחזים "הבלתי מורשים", שיתייחס ליוזמת ההתיישבות בגולן בקיץ 1967. בסוף אותו קיץ החליטה הממשלה לאשר את נוכחות המתיישבים.

על כן, מפעל ההתנחלויות לא נולד בעימות בין גוש אמונים לממשלת רבין בסבסטיה ב-1975, לא במלון פארק בחברון בפסח 1968 ואף לא בכפר עציון בספטמבר 1967. הוא אכן נולד באמונה שהתיישבות תקבע את גבולות המדינה בעתיד, כהמשך למעשי החלוצים לפני קום המדינה.

בניגוד למה שסוברים המתנחלים ותומכיהם, אין בהמשכיות זו כדי להכשיר את ההתנחלויות. ההיפך הוא הנכון: לפעמים, ההמשכיות היא טעות גורלית. בספרו "התמוטטות" מסביר החוקר האמריקאי ג'ארד דיאמונד את התהליכים שהביאו לקריסת ציוויליזציות לאורך ההיסטוריה. את הטעות הגורלית המשותפת של תרבויות שדעכו ניתן לסכם במשפט אחד של דיאמונד: "הערכים שבהם דבקים אנשים בנסיבות לא מתאימות הם אותם ערכים שבעבר היו מקור ניצחונותיהם המזהירים ביותר".

כלומר, ההצלחה הופכת אמצעי לערך מקודש; אבל התנאים משתנים ואותו ערך עצמו גורם לאסון. בנאמנותה לערך ההתיישבות עלולה החברה הישראלית לספק הוכחה נוספת לחוק דיאמונד.

בעידן אחר, כפי שכל ילד לומד, היתה ההתיישבות אחד מיסודות ההצלחה של הציונות. היא החזירה יהודים לעבודת האדמה, ולאחר הצעת החלוקה של ועדת פיל, נועדה ההתיישבות להרחיב את הטריטוריה שתיקצב למדינה יהודית. ההתיישבות נהפכה לתשתית צבאית למדינה שבדרך. ואם היה צורך להערים על השלטונות כדי למלא תפקידים אלה, אזי העשייה הבלתי חוקית הפכה אף היא לערך נשגב.

עם קום המדינה השתנו הנסיבות. צבא סדיר הגן על גבולות שהיו פרי קרבות ומשא ומתן. מדינה מושתתת על שלטון החוק, לא על פעולה מחתרתית. ככל שעברו השנים, ההתיישבות נהפכה לאידיאל חלול - עד יוני 1967.

המענה שניתן למצב שיצרו הכיבוש הלא מתוכנן, הסוגיות המדיניות והשיתוק הפוליטי, היה רפלקסיווי: להתיישב, כמו פעם, להיות שוב חלוצים. הוויכוחים בתוך תנועת העבודה, ובינה לבין מתיישבים דתיים היו על השאלה איפה להתיישב, לא על עצם המעשה.

אלא שהחל בהקמת הקיבוץ הראשון בגולן, מפעל ההתיישבות החדש פעל כבומרנג. הוא לא קבע גבולות, אלא טישטש אותם. פוליטיקאים ופקידים - מאז ועד היום - מילאו תפקיד כפול, ממלכתי ומחתרתי, וחתרו תחת שלטון החוק. פעילים עלומים שאפו לקבוע את המדיניות במקום הממשלה, והצליחו. דה פקטו, נוצרת ישות דו-לאומית עם שלטון אתני במקום מדינה דמוקרטית ויהודית.

השיח הפוליטי המקובל סביב השאלה אילו יישובים יישארו בידינו ועל אילו נוותר הוא עקר - עד שנכיר בכך שעבר זמנו של ערך ההתיישבות. ויתור על הערך קשה אף מוויתור על השטח, אך הכרחי. אם נמשיך לדבוק בו, עלול ה-16 ביולי להפוך לציון-דרך במסלול ההתמוטטות.

הכותב הוא מחבר הספר The Accidental Empire:" Israel and the Birth of the Settlements"