עתה, משגופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר הוחזרו ארצה, אולי אפשר לדון באורח מושכל במכלול הסוגיות העולות מן העסקה עם חיזבאללה. מצד אחד הודיעה הממשלה כי "תעשה הכל" כדי להחזיר את החטופים - ומצד שני הודיעה כי לא תנהל מו"מ עם החוטפים. שתי ההצהרות היו חסרות אחריות וסינדלו את הממשלה. מצד אחד אי אפשר - ואסור - לומר כי ייעשה "הכל", שהרי "הכל" כולל צעדים שמוטב לא לחשוב עליהם; מצד אחר, ברור כי במוקדם או במאוחר יתנהל מו"מ עם החוטפים - כפי שהיה בעבר.

גם מי שיש לו ניסיון מועט בניהול מו"מ במקרי חטיפה יודע כמה קשה לקבוע כללים ומסמרות בעניין זה: כל מקרה שונה מרעהו, הנסיבות הפוליטיות וההקשרים המיידיים אינם ניתנים לקטלוג פשוט ואי אפשר לקבוע "קווים אדומים".

עם זאת, ברור כי במו"מ כזה יש כמה עקרונות כלליים וכי ישראל לא עמדה עליהם. העיקרון המרכזי הוא ההכרח בידיעה על מצבם של החטופים. לאורך כל המו"מ ישראל לא ידעה אם שני החטופים חיים או מתים וניהלה את המו"מ בלי לדעת מה תקבל בתמורה לשחרור האסירים הלבנונים. זהו מצב בלתי מתקבל על הדעת, והדיבורים על "החזרת הבנים הביתה" רק טישטשו זאת.

בכל מקרה בעתיד, ישראל חייבת להודיע כי אינה פותחת במו"מ בלי שתדע אם השבויים או החטופים חיים או מתים. בה בעת על ישראל לעמוד על כך שנציגי הצלב האדום יוכלו לבקר את השבויים או החטופים ולמסור דו"ח מוסמך על מצבם. גם עתה אפשר להחיל עיקרון זה על סוגיית גלעד שליט: העברת מכתב למשפחה כמעשה חסד מן החוטפים, בלי דו"ח גלוי על מצבו, אינה קבילה. שתי הדרישות גם מעוגנות במשפט הבינלאומי.

אחד הטיעונים נגד עמדה זו הוא שעל הממשלה להתמודד עם הלחץ של דעת הקהל. זה נכון, אך דעת הקהל אינה ישות אוטונומית המנותקת מן המציאות - וגם לא מהדרך שבה הממשלה מתמודדת עמה. במקרה הזה טעתה הממשלה טעות גדולה, כאשר נגררה אחרי דעת הקהל שהתייחסה אל החטופים כאילו היו ילדים יהודים מסכנים בגולה שנחטפו על ידי קוזקים, ולא כאל חיילים בצבאה של מדינת היהודים. הממשלה חייבת להגיד בפה מלא לציבור ולמשפחות, כי תעשה ככל יכולתה לשחרר את החיילים במסגרת האינטרסים הכלליים של ישראל - אבל לא "הכל". כשם שמותר לממשלה לשלוח חיילים לקרב - ואולי אל מותם - מותר לה לראות את גורל החטופים במסגרת האינטרסים האסטרטגיים הכלליים של המדינה.

לשיח הציבורי בעניין החטופים התלוותה נימה נוספת, הכורכת את העניין במצוות פדיון שבויים. מצוות פדיון שבויים היא תגובה מובנת ואנושית של ציבור יהודי בגולה, המהווה מיעוט חלש ופגיע, נעדר עוצמה צבאית וממלכתית. בסיטואציה זו, אין ברירה אלא להיכנע לסחטנות. במציאות שבה קיימת ממלכה יהודית, יש מגוון רחב של אופציות המבוססות על עוצמתה של המדינה. טיעון זה אינו פוסל את האפשרות שבסיטואציה מסוימת אולי אין ברירה אלא להיכנע ולשלם כופר, אך זו הברירה האחרונה, ולא המצווה העליונה.

ואחרון אחרון: התפקיד שמילאה התקשורת בסוגיה זו הוא מחפיר. היא הפכה טרגדיה אנושית קשה, ודילמה אסטרטגית חמורה, למשהו הדומה לאופרת סבון. כמה פעמים אפשר עוד לפנות אל המשפחות השכולות ולשאול מה הן מרגישות ומה דעתן: דווקא מי שכואב את כאבן חייב לרסן את עצמו ולא לראות בצערן מכשיר לסחיטת דמעות המונית ולהעלאת הרייטינג. חלקים מן התקשורת חייבים להתבונן בראי ולשאול אם אין הם מתביישים בתפקיד שמילאו בפרשה זו.

לא תמיד קל לאזן שיקולים של טובת הכלל עם טובת הפרט. אבל דווקא בסיטואציות מורכבות כמו אלה, זה מה שחייב להדריך את הקברניטים, את הציבור וגם את התקשורת.

הכותב היה מנכ"ל משרד החוץ בעת מבצע אנטבה

איור: ערן וולקובסקי