ארבעים ואחת שנים חלפו מאז הרחיבה ממשלת ישראל, בעקבות מלחמת ששת הימים, את גבולותיה של ירושלים מזרחה, צפונה ודרומה. הרחבה זו הובילה להכללתה של אוכלוסייה ערבית גדולה בתוך גבולות העיר. ירושלים אוחדה רשמית וגדלה, אך מבחינות רבות היא ממשיכה להיות מחולקת עד היום. ממשלות ישראל, בזו אחר זו, רצו לראות את ירושלים מאוחדת על המפה, בלי להבין כי איחוד זה כרוך גם בשילובה למעשה של האוכלוסייה הערבית - החיה בתוך הגבולות המורחבים החדשים - בירושלים המורחבת, כלומר, בעצם, בישראל.

במשך השנים לא נעשה כמעט דבר כדי לממש את השילוב הזה. השמאל הישראלי, ברובו, שאף רק לפטור את ישראל משליטה על השטח הזה, בעוד שרוב הימין העדיף לראות רק את השטח המסופח ולהתעלם מהאוכלוסייה שחיה בו.

ראש העיר הראשון של ירושלים המורחבת, טדי קולק, עשה אי אלו מאמצים לקרב את הערבים ולעודד אותם להצביע בבחירות לעירייה. יורשיו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, העדיפו להתעלם מהם.

אחד הסמלים למדיניות ההזנחה וההתעלמות תלוי בכניסה למשרדו של ראש עיריית ירושלים: המבקר שם יכול לראות את תמונות ראשי העיר הקודמים המעטרות את הקירות: אולמרט, קולק, מרדכי איש-שלום, גרשון אגרון, יצחק קריב, זלמן שרגאי, דניאל אוסטר. זה הכל. כאילו קודמיהם הערבים לא היו קיימים. ואולם, אי אפשר להתכחש לקיומם כשם שאי אפשר להתכחש לקיומה של האוכלוסייה הערבית בירושלים.

אתגר שילובם של התושבים הערבים בקרב שאר תושבי ירושלים הוא עצום, אך הכיוון ששילוב זה צריך לקבל ברור: השוואת השירותים העירוניים הניתנים לשכונות הערביות עם אלה הניתנים לשכונות היהודיות - המדובר בשירותי הרווחה, הבריאות, החינוך, ביישום תוכנית הלימודים הנהוגה בישראל ובפיקוח של משרד החינוך על בתי הספר הערביים. כמו כן, יש לעודד את האוכלוסייה הערבית להשתתף בבחירות לעירייה ולקבל עליה אזרחות ישראלית. את כל זה היה אפשר, כנראה, לעשות רק באופן הדרגתי, אך למעשה דבר לא נעשה ב-41 השנים האחרונות. זהו סיפור של הזנחה מוחלטת, המבוססת על תקווה הנובעת מהרהורי לב - שאפשר יהיה לאחד את העיר בלי לשלב את כל תושביה בתוך המרקם העירוני.

ייתכן שהדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מחנה הפליטים שועפאט, שנכלל בגבולות המוניציפליים של ירושלים. כאן היתה לישראל הזדמנות להדגים כיצד אפשר לטפל בבעיית הפליטים הפלשתינאים. צריך היה לבנות מחדש את כל האזור, לספק דיור נאות לכל התושבים ובמקביל לפטור אותם מהצורך להזדקק לשירותי סוכנויות האו"ם. ואולם, לבושתה של ישראל, מחנה הפליטים הזה עדיין עומד על תלו 41 שנים אחרי 1967, והוא מהווה חלק מהמדינה. וכמו ביחס לאוכלוסייה הערבית של ירושלים - אי אפשר לקוות שהוא ייעלם.

הרהורים אלה באים בעקבות שלוש פעולות הטרור שביצעו בשבועות האחרונים ערבים תושבי ירושלים. איש אינו יכול לטעון, שאילו נקטו ממשלות ישראל את כל הצעדים שהוזכרו לעיל כדי לשפר את תנאי חייה של האוכלוסייה הערבית בירושלים - פעולות הטרור לא היו מבוצעות. השפעתה של התנועה האיסלאמית גרמה אפילו לערבים אזרחי ישראל, החיים בגבולות 1967, לבצע במשך השנים פעולות טרור נגד אזרחיה היהודים של ישראל. ידוע כי מקבילתה של התנועה האיסלאמית - חמאס - פעילה מאוד בקרב הערבים בירושלים, ואין כל ספק שהיא מעודדת אותם לפעולות אלימות נגד ישראל. ואולם, ברור באותה מידה כי אילו הושגה במשך השנים התקדמות בקליטת האוכלוסייה הערבית של ירושלים בישראל, משימתם של הקיצונים הפלשתינאים היתה היום קשה יותר.

הגדר שנבנית סביב ירושלים איננה מקילה על הבעיה, היא רק מעצימה אותה. תושביה הערבים של ירושלים, שחשים, ובצדק, כי המדיניות של ממשלת ישראל ועיריית ירושלים מפלה אותם לרעה, נכלאים בתוך תחומיה של העיר. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, והרס בתי משפחותיהם של מבצעי הפיגועים האחרונים רק יעורר תחושות של מרירות ותרעומת.

אלה המאמינים כי אסור לחלק את ירושלים, ומתכוונים לכך שאין להפריד את השכונות הערביות משאר חלקי העיר, צריכים להיות הראשונים לתבוע מממשלת ישראל ומעיריית ירושלים לאמץ מדיניות אקטיווית לשיפור תנאי חייהם של ערביי ירושלים. ללא מדיניות כזאת ירושלים תמשיך להיות עיר מחולקת.