כבר מזמן לא היתה מלחמה "לא-שלנו" שהיתה כה מסוקרת ונוכחת אצלנו. לאפגניסטאן, עיראק ודרפור אי אפשר לנסוע בדרכונים ישראלים, גם לעזה לא, צ'צ'ניה וקוסובו לא עניינו אותנו משום מה, קונגו ורואנדה רחוקות מדי, ופתאום - מהפך. דרך המלך בין טביליסי לגורי המתה עיתונאים וצלמים ישראלים. כתב אחד, צדוק יחזקאלי, נפצע קשה, עובדה שהעלתה מיד את השאלה המיותרת האם ראוי שעיתונאים ישראלים יסכנו את חייהם במלחמה שלא נוגעת לנו כביכול.

אבל העיתונות הישראלית רשמה נוכחות מרשימה עם רמת דיווח שלא היתה מביישת שום אמצעי תקשורת בינלאומי. כך נכון לעשות. אפשר כמובן לוותר על כל סיקור בינלאומי ישראלי, להסתפק בדיווחי סוכנויות הידיעות וחסל סדר עיתונות. כך הרי אנחנו כבר נוהגים כמעט שנתיים עם המתרחש בעזה, ולאיש לא אכפת. כך אנחנו גם מדירים רגלינו מחצי עולם - אפריקה, דרום אמריקה ואסיה כלל לא על המפה, אלא אם כן טייל ישראלי הולך בהן לאיבוד.

אבל עיתונות שמכבדת עצמהחייבת להיות נוכחת בכל אירוע בינלאומי משמעותי. מסוכן בלבנון ובשכם, כך גם בגיאורגיה, אבל זאת מלאכה שחיוני לעשותה. שום כתב של סוכנות ידיעות לא יסקר מלחמה בעולם בדרך נהירה לקורא הישראלי כמו שיעשה עיתונאי עברי.

קשה לדעת מה גרם למהפך. האם היתה זאת "הנקודה היהודית", הקהילה היהודית הגיאורגית הגדולה יחסית? "הנקודה הישראלית", עם כל ספקיות הנשק ושכירי החרב הישראליים שם? ואולי היו אלה הטיסות הקצרות והזמינות יחסית? צריך רק לקוות שכך גם יהיה במלחמה הבינלאומית הבאה.

לגיאורגיה הגיעו עיתונאים ישראליים מוכשרים, אמיצים ואמינים. רק בזכותם נהפכה המלחמה לכותרות ראשיות כאן. בלטו בהעדרם: הכתבים הצבאיים.

להוציא אחד, הכתב הצבאי החדש של חדשות ערוץ 10, אור הלר, איש לא בא. מי שמופקדים על תחום הסיקור הכי בעייתי אצלנו - אין לנו עיתונות כה מגויסת ועושה דבר השלטונות כמו בתחום הסיקור הצבאי - החליטו שהמלחמה הזאת אינה מעניינם. בלאו הכי, מאז יצא משה דיין לסקר את מלחמת וייטנאם, לא זכורה נוכחות של כתבים ופרשנים צבאיים ישראלים במלחמות האחרים. את המלחמות שלהם הם אוהבים ליד הבית.

לא מדובר בעניין מקרי כלל ועיקר. הוא מעיד על אופי העבודה של כתבינו ופרשנינו, "מרי הביטחון". בגיאורגיה הם לא חברים של הגנרלים, הם גם לא משרתים כקצינים בכירים במילואים של צבאה, ואין להם עניין לדחוף את גיאורגיה לעוד ועוד פעולות אלימות, כפי שהם עושים כאן. לכן הם לא יכלו לבצע את עבודתם, כפי שהם רגילים.

את סיקור המלחמה שם, נטול פניות ולא מגויס, הם הותירו לאחרים, אלה שהסקרנות הטבעית ותחושת השליחות העיתונאית יריצו אותם לכל מקום.