אחד הפוליטיקאים שהזדרזו לזעוק על הארכת המינוי של עמרם מצנע כראש ועדה ממונה בירוחם היה ח"כ מאיר פרוש. במכתב ליו"ר מרכז השלטון המקומי תבע פרוש את עלבונם של ראשי הרשויות, שבעתיד יהיה אפשר להחליפם בפקיד ממונה, ושל תושבי ירוחם, שנמנע מהם לבחור בעצמם את ראש עירם.

פרוש צפוי להתמודד בעוד שלושה חודשים מטעם יהדות התורה על ראשות עיריית ירושלים. תמיכת נציג אחת מהמפלגות הפחות דמוקרטיות בזכויות הדמוקרטיות של תושבי ירוחם אינה צריכה להפתיע. פרוש יודע, שהדבר המאיים יותר מכל על סיכוייו למשול בבירה הוא התערבות ממשלתית.

כפי שהדברים נראים כרגע, ניצחונו בנובמבר כמעט מובטח. המיעוט החרדי, בהוראת רבניו, יתייצב כאיש אחד ביום הבחירות. אליו יצטרפו חלקים נרחבים בציבור הדתי הלאומי ההולך ומתחרד. תמיכת החילונים, לעומת זאת, תתחלק בין שני מועמדים לפחות, ניר ברקת וארקדי גאידמק. קדימה, העבודה והליכוד הפקירו את העיר ולא יריצו מועמדים מטעמן. לנוכח היצע כזה, קשה יהיה להאשים את תושבי ירושלים החילונים, אם שוב יבחרו להיעדר בהמוניהם מהקלפיות.

מערכת הבחירות תהיה חד-ממדית, חרדים מול חילונים. פרוש יפעל בעיקר ללכד את ציבור הבית שלו. מיליונר ההיי-טק ברקת, שכבר כשל פעם אחת בעבר כשניהל קמפיין ישנוני, שהשאיר את החילונים בבית, ובחמש השנים האחרונות לא השכיל להעמיד אופוזיציה לוחמת וראויה מול אורי לופוליאנסקי - יציג את עצמו כמגן הרוב החילוני הדומם. גאידמק, המתנהל בחודשים האחרונים בין איצטדיון טדי לחצרות הרבנים, ינסה לקנות קולות בלחם וכדורגל.

לסקרים המתפרסמים במקומונים הירושלמיים - כמעט כולם במימון של ברקת או גאידמק - אין כל חשיבות. רק שני תרחישים לא צפויים, קרע במחנה החרדי או הכפלת אחוזי ההצבעה בקרב החילונים, ימנעו מפרוש את 40% הדרושים.

לופוליאנסקי ניסה לשוות לשלטונו מראה של שיתוף פעולה עם האוכלוסיות השונות בעיר, ואילו פרוש הוא פוליטיקאי מגזרי, שמעולם לא ניסה להסוות את שאיפותיו להיטיב אך ורק עם הקבוצות המזוהות אתו. ניצחון של פרוש יבטל סופית את התקוות לשיקום העיר הענייה, המוזנחת והשסועה.

גם אם פורוש יפסיד, קשה להתלהב מהאלטרנטיבות. ירושלים גדולה בכמה מידות על פוליטיקאי חסר ניסיון ניהולי כברקת, והאפשרות שהאוליגרך גאידמק יעמוד בראש בירת ישראל מדידה שינה. הניסיונות לגייס פוליטיקאי מהליגה הלאומית, או מועמד מנוסה בעל תמיכה ציבורית רחבה, כמו מפקד משטרת ירושלים לשעבר מיקי לוי, או מנכ"ל הדסה פרופ' שלמה מור יוסף, נכשלו.

תושבי ירושלים יכולים לקנא באנשי ירוחם, היודעים שמובטחות להם עוד שנתיים של ניהול רגוע ומושכל.

לשלושת המועמדים הנוכחיים יש דבר אחד משותף: כולם מושכים חזק ימינה. פרוש זכור כיקיר המתנחלים מהתקופה שבה שלט במשרד השיכון בממשלת בנימין נתניהו. ברקת העמיד את עצמו בשנתיים האחרונות בראש השדולה נגד כל פשרה מדינית על עתיד העיר, וגאידמק לא הסתיר מעולם את דעותיו הלאומניות.

הואיל וכל הסדר מדיני עם הפלשתינאים יהיה כרוך בהסכם על ניהול משותף, של חלק מהעיר לפחות, יהיה לראש העיר כוח לא מבוטל לטרפד מהלך כזה. זכורות ההשלכות שהיו לפתיחת מנהרת הכותל ביוזמת אהוד אולמרט וידוע פוטנציאל ההרס העומד לרשות ראש העיר בהחלטות על הריסת בתים במזרח העיר.

פתרון ארוך טווח יחיד לחוליי ירושלים הוא בחקיקה, שתפקיע חלק משמעותי מסמכויות העירייה ותעביר אותן למשרד או לאגף ממשלתי מיוחד שיוקמו לשם כך. יש כמה תוכניות מגירה מוכנות, ובהן הקמת עיריית-על, אשר תנהל את כל המרחב האורבני סביב הבירה, שיכלול גם את ערי הלוויין מבשרת ציון, צור הדסה ומעלה אדומים, ובמקביל פיצול ירושלים לכמה רבעים, שינהלו באופן עצמאי את הנושאים המוניציפליים שלהם.

המתנגדים למהלך כזה יטענו שזה צעד אנטי דמוקרטי; אך דמוקרטיות ותיקות בהרבה נהגו ונוהגות באופן דומה בערי הבירה שלהן. על פי חוקת ארצות הברית, לוואשינגטון מעמד מיוחד, וחלק מענייניה מנוהלים על ידי השלטון הפדרלי. ב-1985 הצביע הפרלמנט בבריטניה על ביטול מועצת לונדון רבתי, בנימוק שהיא נהפכה לגוף בזבזני ולא יעיל.

לממשלת ישראל כל הצידוקים לתפוס את האחריות לעיר הבירה.