במדינת ישראל, שהוקמה לפני ששים שנה כביתו הלאומי של העם היהודי, ש"הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי" (כך במגילת העצמאות); שאחת משפותיה הרשמיות, לצד הערבית, היא העברית שבה נכתב אותו ספר הספרים, נולדה יוזמה להוציא לאור את התנ"ך בעברית בת ימינו ("הארץ", 5.9). במלים אחרות: לתרגם אותו לעברית. לכתוב אותו מחדש, באותה שפה, במלים אחרות.

בסך הכל מדובר ביוזמה פרטית-מסחרית, של מורה ותיק לתנ"ך, אברהם אהוביה, ושל המו"ל רפי מוזס מהוצאת רכס, והטקסט מובא מנוקד כולו, פסוק מקור למול פסוק תרגום. במשרד החינוך כבר נזעקו למשמע הרעיון וכבר ממהרים להוציא הוראה שתאסור על השימוש בתרגום החדש בבתי הספר. כך שהסכנה נבלמה. אפילו אם ירצו לא יוכלו תלמידי ומורי ישראל, לפחות רשמית, לאכול מן המגילה הזאת.

רוברט גרייבס, שהתבקש על ידי התיאטרון הלאומי האנגלי, ב-1964, לתרגם את "מהומה רבה על לא דבר" של שקספיר לאנגלית, ואף עשה את זה כדי להקל על הצופה האנגלי את הבנת המחזה שנכתב לפני כ-400 שנה באנגלית, אמר באותה הזדמנות: "מה שייחודי לשקספיר זה שהוא באמת טוב, למרות כל האנשים שאומרים שהוא טוב".

התרגום החדש מוכיח שאותו כלל נכון גם לתנ"ך. די להשוות בין המקור לתרגום של הפסוק הראשון בספר בראשית. ההבדל בין המקור "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" לבין התרגום "בתחילת הבריאה, כשברא אלוהים את העולם", הוא כהבדל שבין שמים לארץ. כמו כל יצירה גדולה שנעשתה בלשון התנ"ך באותה לשון, במלים אחרות, הוא יצירה אחרת.

יוזמי התרגום ממהרים לציין, כי מלאכתם נעשתה לשם שמים. "שפת התנ"ך היא 'שפה זרה' לתלמידי ישראל, ויש צורך בתיווך בשפה קלה, כדי לפנות למורים זמן להעמיק", אמר רפי מוזס (שהחליט להנציח את עצמו במפעל ולכן כותרתו היא "תנ"ך רם"). ואילו המתרגם אברהם אהוביה אומר "השתכנעתי כי אנחנו המורים מתרגמים את התנ"ך בעל פה בשיעורים לתלמידים שמתקשים להבין את לשונו הנשגבה".

כאן צריך להעיר, שהתפתחות התרבות המערבית על לשונותיה במשך יותר מאלפיים שנה, התעשרה הודות לתרגומי התנ"ך מעברית לארמית (ובחזרה), ליוונית, ללטינית ולאנגלית. העברית עצמה התפתחה במשך הדורות על ידי חכמים שתירגמו ותירגמו את התנ"ך ללשון חיי זמנם, ומכאן התלמוד ושפתו. ואכן, יש הבדל בין העברית של התנ"ך ושל היום, אף על פי שזאת אותה שפה. מה שחשוב יותר: יש הבדל גדול בין דוברי העברית לפני ששים ויותר שנים, ואלה הדוברים בה היום, אף על פי שזאת אותה שפה.

את הבעיה הגדיר היטב, עוד בשנת 1919, סבי, ישראל אליהו הנדלזלץ, מורה לעברית ומתרגם לעברית בפולין, שידע דבר או שניים על תרגום התנ"ך וקירובו לדוברי עברית; הוא תירגם מארמית לעברית את "תרגום שני" למגילת אסתר, ואת החלקים הארמיים של ספר דניאל.

במאמר שפירסם בירחון פדגוגי למורים "המדריך", שראה אור בלודז', פולין, כתב: "לפנים (...) ידיעת הלשון העברית נקנתה על ידי ידיעת כתבי הקודש והתלמוד, ראשית ידיעת הדקדוק היתה נקנית על ידי פירוש רש"י, סגנון המשנה והמסתעף ממנו, לשון הרבנים (...) עם הארציות היתה אז אי אפשרית. 'יודע עברית' ו'עם הארץ' היו אז שני הפכים. עכשיו נשתנו פני הדברים: סתם יודע עברית אינו זקוק להתנ"ך כלל וכלל, ואם למד אותו, למד אותו רק למקוטעים ולסירוגין. עכשיו אפשר ואפשר הדבר לדעת את השפה העברית, ולהיות בכל זאת בור ועם הארץ (...)"

איני יכול לשאול את סבי מה הוא חושב על התרגום החדש. הוא נספה בנובוגרודק, רוסיה, ב-1941. אבל ממאמרו עולה בבירור, שהוא מדבר על אותה בעיה שהניעה את המתרגמים החדשים: להפיכת שפת התנ"ך לשפת יום-יום היה מחיר - דורות שמדברים את שפת התנ"ך, בלי שיהיו מודעים לכך. כשהם אומרים מלה פשוטה כמו "שמים", הם לא יודעים שהם מצטטים את ספר בראשית, ממש כמו שמסיה ז'ורדן מ"גם הוא באצילים" דיבר פרוזה כל חייו ולא ידע שזאת פרוזה.

מה שמורים ומורות לתנ"ך בעלי השראה צריכים לעשות זה לא להקל על מי שעברית היא שפת אמו להבין את שפת התנ"ך, שבה הם מדברים, לא לעשות להם את התנ"ך לקל יותר ובכך להרוג אותו ברכות, אלא להראות להם כיצד במאמץ מחשבתי קטן ופשוט הם מסוגלים להבין אותו כמות שהוא.

אני לא דואג לתנ"ך ולשפתו, וגם לא לעברית של יום יום. יש להם מספיק אוהבים (מאיר שלו, למשל, בעל "תנ"ך עכשיו", שהוציא באחרונה את "ראשית, פעמים ראשונות במקרא"). העברית יודעת לדאוג לעצמה. התנ"ך הוא נצחי, בזכות עצמו. הדבר היחיד שהם צריכים לחשוש מפניו הוא מורים עם כוונות טובות.