ריקי שי מתמודדת מול 12 גברים על ראשות עיריית אשקלון. היא מורה, בעלת מכללה למחשבים, דוקטור למדעי ההתנהגות, אם לארבעה. היא משתתפת בסדנאות ובמפגשים שמארגנות שדולת הנשים ועמותת כוח נשי (כ"ן) כדי לחזק נשים שמתמודדות ברחבי הארץ. היא מכנסת חוגי בית ונואמת מעל כל במה שהיא מצליחה להגיע אליה. היא פונה, בין השאר, לקהל שבדרך כלל נזנח על ידי פוליטיקאים - אזרחיות שאינן מצביעות - בניסיון לשכנע אותן שיש להן כוח לשנות.

ובכל זאת, כמו מרבית הנשים שמתמודדות על ראשות יותר מ-250 ערים ומועצות מקומיות, סיכוייה בבחירות שיתקיימו בחודש הבא אינם גבוהים. במשך השנים אמנם גדל מאוד מספר הנשים שמתמודדות על תפקידים בשלטון המקומי והוכפל פי ארבעה שיעורן של אלה שנבחרו לכהן במועצות מקומיות, אבל לא חלה כל התקדמות בשיעורן של אלה שהצליחו להעפיל לצמרת. מאז קום המדינה נבחרו בסך הכל רק עשר נשים לעמוד בראש רשות מקומית.

בבחירות הקודמות, ב-2003, נבחרו שתי נשים לתפקיד ראש עיר - יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה - ושלוש לתפקיד ראש מועצה מקומית. משלוש האחרונות נותרה כיום רק אחת, אם כי בשנה שעברה נבחרה פלורה שושן לראשות מצפה רמון.

מספר המתמודדות על ראשות הרשויות יהיה דומה הפעם - 32. בשונה מ-2003, השנה מתמודדות שש מהן בדרום, מספר חסר תקדים באזור זה, וארגוני הנשים מקווים להגדיל את הכוח הנשי בזכות מה שמסתמן כמהפך תודעתי עולמי - המרוץ לנשיאות של הילרי קלינטון, מועמדותה של שרה פיילין לסגנית נשיא ארה"ב, מועמדותה לנשיאות צרפת של סגולן רויאל, בחירתה של מישל בשלה לנשיאת צ'ילה, מועמדותה של ציפי לבני לראשות ממשלת ישראל. אם לבני תצליח להרכיב ממשלה, תהיה ישראל המדינה היחידה בעולם שבה בראש כל שלוש הרשויות השלטוניות ניצבת אשה - לבני בממשלה, דליה איציק בכנסת ודורית ביניש בבית המשפט העליון.

אלא שגם אם תתממש, הקונסטלציה הזאת נראית כתאונה היסטורית לנוכח העובדה שהפירמידה חלולה. ישראל מדורגת במקום ה-82 בעולם מבחינת שיעורי הייצוג של נשים בפוליטיקה, הרבה אחרי מדינות כמו פקיסטאן ורואנדה. אפילו מדינה שמרנית כמו הודו קבעה בחוק כבר לפני יותר מעשור, שיש לשריין מקום לנשים בראש לפחות שליש ממועצות הכפר במדינה.

הסיבות שמונים בדרך כלל כדי להסביר את המצב הזה נשמעות כמו תירוצים שחוקים, אבל קשה להתכחש לכך שהבולטות של הביטחון בשיח הלאומי, לצד הדרתן של נשים מהחיים הציבוריים במגזר החרדי, נותרו עקב אכילס של נשים בפוליטיקה הישראלית.

לפי בדיקה שעשתה פרופ' חנה הרצוג ב-2003, שממצאיה מוצגים בספר "נשים בישראל, בין תיאוריה למציאות 2006", בהוצאת שדולת הנשים - 86% מהנשים הנבחרות בישראל מחזיקות בתארים אקדמיים, כמעט מחציתן בתואר שני ושלישי, לעומת כ-20% מהאוכלוסייה. אל מול השכלתן וכישוריהן ניצבים תלי תלים של דעות קדומות, גברים בעלי יכולת כלכלית גדולה יותר ורקע ביטחוני או עסקני, ומרכזי מפלגות ששואפים לשמר את ההגמוניה הגברית גם במישור המקומי.

נשים שהצליחו בפוליטיקה מקומית עשו זאת, בדרך כלל, ברשימות עצמאיות. גם פיירברג, שהתמודדה בעבר מטעם הליכוד, מתמודדת הפעם כעצמאית. מומחי קמפיינים טוענים שלנשים חסרים כושר שכנוע ואסרטיוויות. לשם כך לומדות המתמודדות, בסדנאות מיוחדות שמארגנים להן, לנהל ויכוחים פומביים, להשתמש בידיים ולהגביר את הקול כדי להדגיש נקודות ומסרים ולהתראיין בטלוויזיה.

אבל שפת גוף אינה תחליף לשני מהלכים מהותיים שנדרשים כדי להניע שינוי - התגייסות של הנהגת המדינה כדי לקדם נשים בפוליטיקה ושכנוע נשים שחובתן להצביע בעד נשים. בוחרות ישראליות רבות מדי אינן מודעות לחשיבות הנושא, או שהן נרתעות ונוטות לחשוב שגברים עדיפים.

גרמן ופיירברג מתמודדות על כהונה שלישית כמעט מובטחת מתוקף הישגיהן. במשך השנים נחלה גרמן הצלחות בהתמודדותה מול כרישי נדל"ן, שחמדו שטחי ציבור יקרים בהרצליה, ופיירברג הוכיחה כי אינה חוששת מעימות עם משפחות הפשע שפועלות בנתניה. גרמן ופיירברג ולבני ואיציק וביניש מוכיחות שנשים מסוגלות. רק בחירה בנשים נוספות שיוכיחו את כישוריהן תצליח לפוגג את הדעות הקדומות נגדן.