בצער לא רב וביגון לא קודר אפשר להכריז: הימין הישראלי מת. אחרי פרפורי גסיסה ארוכים וקשים הגיעה דרכו אל קצה והוא החזיר את נשמתו לבורא בשעה טובה ומוצלחת. את מכת החסד הנחית עליו אחד מבכירי בניו ונסיכיו, אהוד אולמרט, אבל לא היה צורך בדבריו האמיצים והמאוחרים של ראש הממשלה ערב החג, כדי לדעת שדבר לא נותר מתורת הימין.

תורתו המדינית החדשה של הימין נולדה בחטא, חטא היוהרה, המשיחיות, המיליטריזם והלאומנות של מלחמת ששת הימים, ולכן מותו היה צפוי מראש. הרוויזיוניזם, נחלת המיעוט, הפך לסיפוחיזם, נחלת הרוב, והימין הצליח ללהטט ולאחז עיניים, להוביל בכחש מדינה שלמה במשך שנות דור, תוך שהוא מסב נזקים בלתי הפיכים לסיכוי לשלום. עכשיו נגמרה החגיגה, המסך יורד. לא רק אולמרט צריך להכות על חטא, כפי שעשה, מדינה שלמה היתה צריכה לקום עכשיו ולומר: אופס, טעינו. השמאל הרדיקלי, זה שבקולו מדבר עכשיו ראש הממשלה, צדק וחזה אמת. הרי לרוב הציבור ברור כבר, שלעולם לא יושג שלום שלא יתבסס על המתווה ששורטט במודעה של תנועת מצפן מספטמבר 1967. עד כדי כך. אבל בחלל הרעיוני שנפער בחברה הישראלית, מות הימין לא מבשר את פריחת השמאל, גם הוא גווע מזמן, וכך אנו נותרים עם ריק רעיוני ומעשי מוחלטים. אין ימין, אין שמאל, רק חול וחול.

בזה אחר זה קרסו טיעוני הימין, לא מותירים אבן על אבן מתורתו. כל הפתרונות שהציע במשך השנים התגלו כמקסמי שווא, עומדים על כרעי תרנגולת שהתמוטטו מזמן. זה התחיל בנימוקים המשיחיים והתורניים על קדושת הארץ וזכותנו על כולה: זו היתה ונותרה נחלת המיעוט התמהוני. אין היום אדם מיושב, שיכול לטעון ברצינות שקדושה פירושה זכות לריבונות. גם הקבר של רבי נחמן באומן קדוש, אז מה? וירושלים קדושה לנוצרים, אז מה?

נימוקי ה"ביטחון" הצליחו לתעתע ביותר אנשים. על פיהם, השליטה בשטחים היא ערובה לביטחון. גם דבר ההבל הזה הופרך מזמן. ההתפתחויות הטכנולוגיות הבהירו לציבור, שאת תל אביב אפשר להפגיז מבגדאד, שאין לכן שום משמעות ביטחונית לישיבה על "גב ההר" ושיפולי הבקעה, ושאין כמו הישיבה ביצהר כדי לסכן את עתידה של המדינה. אחר כך באה הנסיגה מסיני כדי להוכיח שלשטח אין נפח, שטריטוריה יכולה להיות מעמסה ביטחונית, ודאי לא ערובה לכלום, ושהשלום מבטיח ביטחון יותר מכל שטח. הסכנה הביטחונית הגדולה ביותר בתולדותינו ארבה לנו דווקא בזמן ששלטנו בכל מרחבי סיני: ב-1973. מנגד, לא היו לנו שנים בטוחות - בחזית המצרית - כמו שנות השלום, בלי סיני ואפילו בלי שארם א-שייח.

כל הפתרונות שהציע הימין התגלו כחלולים: קודם רעיונות הסרק של מנחם בגין ויצחק שמיר, שהעלייה תבטיח רוב דמוגרפי, ואחר כך הרעיון לגרש את הפלשתינאים - טרנספר "מרצון" של רחבעם זאבי ושלא מרצון של מאיר כהנא - כולם רעיונות שמתו מזמן, כראוי להם. גם ה"אוטונומיה", "הפשרה הפונקציונלית" ו"האופציה הירדנית", התגלו כולם כרעיונות עיוועים שנחים בשלום על משכבם. אפילו על סיפוח איש כבר לא מדבר.

עם מה נותר הימין? תנסו לשאול איש ימין מה הוא חוזה, לשיטתו, בעוד 20 שנה, ופיו יתמלא מים. הוא ימלמל כמה סיסמאות סתומות וישתתק. מעולם שמעתי תשובה סדורה לכך, זולת "הפארקים התעשייתיים", הצעקה האחרונה של בנימין נתניהו, שהיתה קודם הבון טון של שמעון פרס. מה יהיה? יהיו פארקים תעשייתיים. ומה יקרה אחרי המטען הראשון שיתפוצץ בהם? הם ייסגרו, כמו כל קודמיהם. אבל לעיקר, מה באמת יהיה בעוד 20 שנה, כשכבר יסתמן רוב פלשתיני בין הנהר לים - אין לימין שום מענה. שתי מדינות? לא! מדינה אחת? לא! מה כן? המשך האפרטהייד.

ועם מה נותרנו? עם ארץ מבותרת עם חומה, ריבוא מתנחלים על כל גבעה, מסעות הפחדה וזריעת שנאה ופתרון אחד: לא לעשות כלום. הזמן פעל, פועל ויפעל לטובתנו. בינתיים חמאס עלה ויאסר ערפאת ירד; היום חמאס ומחר אל-קאעדה; אתמול ירדן והיום איראן; אתמול אבנים, היום קסאמים ומחר פצצות "מלוכלכות". רעיונות השמאל נישאים כבר בפי הרוב, הרי כולם יודעים ששתי מדינות או שניגמר, כדברי ראש הממשלה, אבל בינתיים הכל גם מסכימים שמוטב שלא לעשות כלום. "הזמן עוד לא בשל". עד שגם האופציה הזאת תיגמר, עד שכולנו ניגמר.

בנימין נתניהו במצודת זאב. הצעקה האחרונה - פארקים תעשייתיים