קשה להניח שעסקן ותיק ופרקליט ממולח כאהוד אולמרט לא הבין שלאחר שראש ממשלת ישראל הציב בקול גדול את רף ההסכם עם הפלשתינאים על גבולות 1967, שום מנהיג פלשתינאי לא יתפשר על מחיר נמוך יותר. כמו הטוענת לכתר, ציפי לבני, אולמרט יודע שאין טעם להמשיך במיקוח. שניהם הגיעו למסקנה שהמשחק הישן, של תהליך שלום אין-סופי שאינו מוביל לשום מקום, הגיע לקצו. המנטרה "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", שבנימין נתניהו נופף בה בשחצנות לפני הפלשתינאים, החליפה כיוון: ישראל תיתן את השטחים, את כל השטחים, היא תקבל מדינה יהודית. ישראל לא תיתן את השטחים, כולל מזרח ירושלים, היא תקבל בלקן.

אבל אולמרט ולבני, שלא לדבר על השמאל הציוני, אינם מצליחים להקרין את החרדה שלהם מפני אובדן האופציה של שתי מדינות, אל הציבור הרחב. תרחישי האימים של הימין, על טילים שפלשתין תשגר לעבר בתי כפר סבא ואל המטוסים הנוחתים בנתב"ג, מפחידים את הבריות הרבה יותר מהחשש מפני הסכנה של מדינה אחת לשני עמים. כלומר, אובדן הצביון היהודי של המדינה. למעשה, הישראלים חיים כבר 41 שנים במציאות דו-לאומית, אך המשטר, וזה מה שחשוב להם, נותר כל העת חד-לאומי.

מספרם של הערבים שחיים במרחק חמש דקות נסיעה מביתם של הישראלים, בין התנחלויות ומחנות צבא, אינו נוגע להם. כדי להקל על המצפון, רוב הישראלים (55% לפי מדד השלום של מרכז שטיינמץ ממארס האחרון) מגדירים את הגדה המערבית "שטח משוחרר" ורק 32% מהם אימצו את ההגדרה "שטח כבוש". כל עוד ישראל אינה מספחת את השטחים ואינה מעניקה לתושביהם זכויות אזרח, "האיום הדמוגרפי" הוא נמר של ניירות סטטיסטיים. גם "הלחץ הבינלאומי" להגיע להסדר שלום התברר שוב ושוב ככותרת לשעה, שלוותה למחרת בידיעה על מאחז חדש וכעבור יומיים בהזמנה לעוד ועידת שלום.

מתברר איפוא שיש אלטרנטיווה ארוכת טווח לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, לבד מהפתרון של מדינה אחת לשניהם: מדינה יהודית ודמוקרטית ממערב לקו הירוק ושלטון יהודי ומציאות לא דמוקרטית ממזרח לקו. הרשות הפלשתינית, שנועדה לשמש סידור זמני, עד להקמת מדינה עצמאית, נהפכה לעלה התאנה על ערוותו של כיבוש דה-לוקס. במקום משלם המסים הישראלי, משלם המסים האירופי מממן את משכורות המורים והרופאים בגדה המערבית. זאת ועוד, שוטריו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) נהפכו לקבלני משנה של כוחות הביטחון הישראליים. בראיון ל"הארץ" שפורסם בסוף השבוע האחרון, אלוף פיקוד מרכז, גדי שמני, שיבח את השוטרים הפלשתינאים על הפשיטות שהם מבצעים במסגדים ועל מעצרם של אימאמים.

קולותיהם של אנשי ציבור פלשתינאים דוגמת פרופ' סרי נוסייבה, שקוראים לאבו מאזן לשים קץ לתיאטרון האבסורד של המו"מ המדיני, לפרק את הרשות ולפתוח במאבק בינלאומי לשוויון זכויות בכל שטחי פלשתין המנדטורית, גוועים באיבם. הסוקר חליל שקאקי מצא שרק 25% מתושבי השטחים תומכים בפתרון של מדינה אחת. הפלשתינאים למדו להכיר את הקהילה היהודית והם יודעים שהיא לא תסכים לוותר על הדומיננטיות הכוחנית שלה, לטובת דו קיום שוויוני עם הקהילה הפלשתינית. התמיכה שלהם בחמאס אינה נובעת מאובדן התמיכה בהסדר של שתי מדינות על בסיס קווי 1967, אלא מאובדן האמון באפשרות להחזיר את ישראל לקווים הללו בלי שימוש בכוח.

ואולם המציאות המעוותת, של לא שתי מדינות ולא מדינה אחת, לא שלום ולא מלחמה, אינה יכולה להאריך ימים. אבו מאזן וחבורתו הקטנה הם האצבע הקטנה בסכר שמונעת שיטפון איסלאמי בנוסח רצועת עזה גם בגדה. מנגד, בריוני המאחזים ממתינים לשובו של הימין הישראלי לשלטון. הפיגוע בפרופ' זאב שטרנהל הזכיר, לרגע, שקנאות לאומנית-דתית אינה יודעת גבולות. מי שאדיש לשלילת זכותו של שכנו לזכות אוניוורסלית בסיסית, כמו הזכות למדינה, אינו בן חורין במדינתו.