אשה צעירה ממוצא קווקזי, מטפחת לראשה, עמדה אתמול אחר הצהריים מאחורי סורגי דירתה, תינוקה על ידיה, וזעקה לעברנו בקול חנוק: "תקחו מפה את כל הערבים (...) אנחנו לא רוצים אותם פה (...) גועל נפש הם הכניסו לנו לפה". על סורגי דירת המצוקה שלה תלוי שלט: "למכירה". תריסי המרפסת של הדירה הצמודה לדירתה מנופצים. שם גרה שלא בכיף משפחת מחמוד סמרי. הסמרים נמלטו מכאן, לפי שעה, לאחר שדירתם יודתה באבנים. הקווקזית אומרת ש"ילכו מכאן, הערבים לוקחים לנו את כל הבנות".

שבת אחר הצהריים, רחוב בורלא 18, שיכון המזרח, עכו. בית דירות צפוף ודחוס, מוזנח עד כדי חרפה, שלוש משפחות ערביות ו-29 משפחות יהודיות בבניין אחד, סמרי עם שמטוב, שמואלוב, יעקובוב ורחמנוב, ובוסניה היא כאן. בכניסה לבית שרועה קבוצת שוטרים באפס מעשה, השכנה צילה לוי, שמונה שנים בבלוק, אומרת שבכל אשמה ה"הונדה סיוויק" שנכנסה לפה ביום הכיפורים. מול בלוק הקווקזים ניצב מגודר מסגד ישן ומוגף. ברחוב חונה שורת המכוניות המנופצות, חלונותיהן כבר מכוסים בניילונים.

לא רק לבוסניה דמתה אתמול עכו, גם לשכם: מחסומים בכל פינה. מאות שוטרים תחת כל עץ לא רענן בעיר, שיכלה להיות פנינת תיירות והיא מהאומללות בערינו. עמיתי ג'קי חורי, ערבי-ישראלי, אומר לי במאזדה שלו, בזמן שאנו נכנסים לשיכון המזרח: "אני לא מאמין שאני נוסע כאן בפחד ובמתח כזה". קלפנים קווקזים משחקים על שולחנות עץ בחצר, אחד מצעירי הבלוק אומר לנו בתוקפנות: "אל תעזו להיכנס לעיר העתיקה. הערבים יהרגו אתכם בסכינים". גם מהשיכון שלו הוא רוצה שנסתלק. אבל בעיר העתיקה, מרחק דקות נסיעה משם, המציאות אחרת: שם מקוננים על ביטול פסטיבל התיאטרון ומדברים במתק שפתיים על שלום ודו-קיום, ברובע היפהפה והזנוח ששמם אתמול מאדם.

עכו נדלקה באחת. מפגש בין עניים לעניים, יהודים וערבים, בעידוד גורמי הסתה לאומניים ואירוע דתי כנפץ, המסוכן במפגשים, שמאיים להצית אש גדולה. ייתכן שהאש תדוכא באבה, אתמול עוד נראה היה שהיא עלולה להתפרץ מחדש: צעירי שיכון המזרח קבעו להיפגש בשבע וחצי בערב ליד המתנ"ס, אלוהים יודע למה. אבל גם אם תדעך האש, היא תשוב ותתפרץ. העיר הדו-לאומית הזאת יושבת לפתחו של הר געש, געש הלאומנות והמצוקה, הפחד והשנאה.

הכי מתוח בשיכון המזרח, הכי עצוב באולמות האבירים בעיר העתיקה. התפאורות פורקו, השחקנים והבמאים הסתלקו, שולחנות בית הקפה במדשאה המרכזית נותרו מקופלים. כאן היה צריך להיות השבוע פסטיבל - ובמקומו סקנדל. סקנדל ביטולו. אנשי הצוותים הטכניים, בראשות עספרי חליל, בחולצות מהפסטיבל הקודם, אומרים שלא ייתכן ש"בגלל 100-200 פסיכים" יבטלו את המפעל הכי חשוב של עירם הנידחת. הם מציעים לקיים פסטיבל סולחה עם פרחים. הם מוכנים לערוב לשלום האורחים. חליל אומר ש"גם עם אשתך אתה רב ואחר כך אתה שוכב אתה".

מוכר מיץ הרימונים, מוניר אבו אל-תייר, מכר מהבוקר רק שתי כוסות. ליד דוכן הפלאפל אומר לנו צעיר ערבי שהיהודים שתו כאן בירה בימי הרמדאן והערבים הבליגו. בעל המספרה, עיסאם ג'לאם, אומר שאם לא יהיה פסטיבל, "לא יהיה טוב". לכולם ברור כאן שהחלטתו החפוזה של ראש העיר שמעון לנקרי לבטל את הפסטיבל, שיחת היום בעיר העתיקה, נועדה אך ורק למטרה אחת: להעניש את הערבים, שפרנסתם על התיאטרון האחר הזה. מדריך תיירים מסביר לצאן מרעיתו האמריקאי, התיירים היחידים שבאו אתמול לעיר העתיקה: "בגלל בעיה קטנה, הפסטיבל בוטל". שוטרת עומדת גם מאחורי ברז הבירה המיותם.

גם "שווארמה שלום" ריקה. הערבי פ' נמלט מביתו, יחד עם אשתו וילדיו, ברחוב קיבוץ גלויות היהודי, עכשיו הוא פוחד שישרפו לו את הבית. סלים נג'מי, חבר מועצת העיר, מגנה את הקיצונים, יהודים וערבים. דאוד חליילה, מנהל ארגון מצוינות לערבים, מאשים את המשטרה ש"מפנקת את היהודים" וסאלם אטרש, קומוניסט ותיק, מאשים את ההתנתקות. ה"מתנחלים משיכון 3", תלמידי ישיבה שנפתחה שם אחרי ההתנתקות, מלבים לדבריו את האש. אטרש שולף ממעטפה את הכרוז שהופץ באינטרנט: "לא קונים יותר כלום מערבים, לא מכבדים אף חג ואף מקום שלהם. ערביי עכו, לכו תמצאו את מקומכם בכפרים". והכרוז נחתם במכתם: "יהודי הוא בן מלך, ערבי הוא בן כלב". עונג שבת בעכו, ברוכים הבאים לבוסניה הקטנה שבדרך.

מעצר של תושב עכו יהודי לאחר התפרעות בעיר, שלשום. מחסומים היו בכל פינה בעכו, עיר שיכולה להיות פנינת תיירות