שוב השמאל יפשפש בספרי התקציב של הרשויות המקומיות וידבר על תחושת הקיפוח, שמתסיסה את הרוחות בעכו. ושוב הימין ישלוף נתונים על מעורבותם של "ערביי ישראל" בפיגועי טרור ויזהיר מפני הרגשות הלאומניים שממרידים אותם. אלה יתבעו לשפוך כספים על הלהבות בעכו, קודם שהאש תתפשט ל"ערים מעורבות" נוספות. אלה יקראו לטפל במסיתים מעכו ביד חזקה יותר, למען יראו וייראו ביפו. כמו תמיד, שני המחנות עושים לעצמם חיים קלים מדי.

לא צריך להיות פרופסור לסוציולוגיה, כדי להבין שההפליה הכרונית של אזרחי ישראל הערבים בכל הנוגע לשירותים, תשתיות, חינוך ותעסוקה, אינה תורמת לקירוב לבבות בינם לבין הרוב היהודי. אבל האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשטחים בסוף 1987, חשפה את מגבלותיה של שיטת "המקל והגזר". ישראל למדה בדרך הקשה, כי השיפור הניכר ברמת החיים, לעומת המצב ששרר שם בתקופת השלטון הירדני, והירידה הדרמטית בתמותת תינוקות, לא הפכו את הפלשתינאים לחובבי ציון.

העלייה הניכרת בתמיכה בחמאס במזרח ירושלים מעידה על השפעתם המוגבלת, אם בכלל, של חופש התנועה ויתרונות אחרים, כמו קצבאות ביטוח לאומי, שתושבי מזרח העיר נהנים מהם. חיסול שיטתי של מנהיגי חמאס בגדה ובירושלים, מעצרים המוניים של פעיליו וסגירת מוסדות צדקה של הארגון, הגבירו את כוח המשיכה שלו, בעיקר בקרב הדור הצעיר. המקרה הירושלמי מלמד, עם זאת, שסיפוח שטחים ושליטה פורמלית על אוכלוסייה, כולל "יד חזקה" - גדר הפרדה, מעצרים מינהליים והגבלות הגירה - אינם מתכון לביטחון, שלא לדבר על דו-קיום (104 עצורים בחשד למעורבות בטרור עד סוף ספטמבר, לעומת 37 בכל שנת 2007).

קריאות הקרב של אפי איתם וחבריו בימין הקיצוני לעבר ערביי ישראל, בעקבות המהומות בעכו, לא ירגיעו את הרוחות בעיר ורק יהפכו את מחרחרי המדון לגיבורי היום. גם זעקות השבר של השמאל על קיפוח המיעוט הערבי לא ימנעו את ההתפרצות הבאה. חלוקה צודקת יותר של המשאבים הלאומיים לא תזיק אמנם ליחסים בין רוב למיעוט. גישה הוגנת יותר לתוכניות מתאר ביישובים הערביים יכולה להפחית מעט את הניכור בין הדור הצעיר, הסובל העיקרי ממצוקת הקרקעות לבנייה, לבין הממסד הישראלי. אבל שום כסף שבעולם לא יהפוך ציבור ערבי/ פלשתיני, יהיה מוסלמי, נוצרי או חילוני, לחלק אורגני של מדינה, שמגדירה עצמה, על פי הלאומיות של הרוב, "מדינה יהודית".

הדרתם של אזרחי ישראל הערבים מתעודת הזהות של המדינה ומסמליה הלאומיים, והפיכתם ל"בעיה דמוגרפית", דוחקות אותם לחפש את הזהות שלהם במחוזות אחרים. טשטושו של הקו הירוק, הסיפוח הזוחל וזיקתם הלאומית, בנוסף לקירבה החברתית והמשפחתית לפלשתינאים שחיים מעבר לאותו קו גבול, הפכו את כל השטחים שבין חוף הים של עכו לגדות נהר הירדן למדינה מעורבת. מבחינתם של אזרחי ישראל הערבים, ארץ ישראל/פלשתין השלמה היתה זה כבר לישות דו-לאומית וחצי-דמוקרטית. סקר שנערך בשנת 1976 מצא, כי 45% מערביי ישראל כללו מרכיב פלשתיני בהגדרתם העצמית. לעומת זאת, בשנים 1985-1999 הגיע השיעור לשני שלישים מהנשאלים בקירוב. רבים מתנערים מהתווית "ערבים ישראלים" ודורשים להיקרא פלשתינאים.

רצח רבין, האכזבה מהסכם אוסלו והאינתיפאדה השנייה החריפו את המתח הזה. הם הגבירו את ההזדהות של ערביי ישראל עם תושבי השטחים וחיזקו הלכי רוח לאומניים, בעיקר בקרב הדור הצעיר. חברי ועדת אור לחקירת אירועי אוקטובר 2000 הדגישו, כי אין פירושו של דבר, שהמגזר הערבי בכללותו תומך בכל שיטות המאבק של הפלשתינאים, וכי רובו המכריע דוגל בעקביות בתהליך השלום. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזדהה לחלוטין עם השאיפה להקמת מדינה פלשתינית ורואה את המדיניות הישראלית כמכשול העיקרי בפני הגשמתה.

הדו"ח החשוב והזנוח של ועדת אור ציטט את האמרה הכואבת של חבר הכנסת ממפ"ם, עבד אל-עזיז אל-זועבי, "מדינתי במצב מלחמה עם בני עמי". כל עוד המדינה שלהם נמצאת במצב מלחמה עם בני העם שלהם די ברמץ אחד ביום כיפור כדי להבעיר את האש. שום מענק או מעצר לא יכבו אותה.

איור: ערן וולקובסקי