שמעון פרס עשה את זה בסטייל, כהרגלו. חגיגות העשור למרכז פרס לשלום היו אירוע נוצץ, עתיר ידוענים בינלאומיים ואמנים מפורסמים, שבו לא פסחו, כמובן, על שיר שחיבר חתן השמחה, שמתחיל במלים (בתרגום חופשי מהמקור האנגלי): "הו אלוהי, זו עת תפילה". גולת הכותרת של החגיגות היא חנוכת בניין המרכז ביפו - מבנה מפואר, בנוי לבנים ירוקות ענקיות, שעלה 15 מיליון דולר, פי שלושה מהמתוכנן. הבניין בנוי ללא חלונות וכולו ממוזג ואטום לסביבתו, שבה חיה אוכלוסייה ערבית דלת אמצעים; חזיתו פונה לים, כאילו רצו מקימיו לרמוז שהסיכוי לשלום הוא במערב, מעבר לים, ולא במזרח, מקום משכנם של השכנים-האויבים.

הפאר וההדר אינם יכולים, למרבה הצער, לטשטש תחושה של החמצה: אירועי הקמת מרכז פרס לשלום באוקטובר 1997 זכורים כהפגנה רבת עוצמה של התרבות הפוליטית הדוגלת בשלום, החדורה ביטחון באפשרות השגתו והמתריסה נגד הגישה של בנימין נתניהו, שהביס את פרס ועשה הכל כדי לטרפד את הסכמי אוסלו. החגיגות היום אינן יכולות להעלים את העובדה שממחנה השלום נותרו רק שרידים מדולדלים, תעשיית השלום פועלת בכוח האינרציה והעוסקים בה חייבים להמציא תירוצים לפעילותם ויוצרים הרגשה שהם הופכים את ערך השלום לקרדום לחפור בו.

רק בפרספקטיווה של הזמן שחלף נחשף הנזק הפטלי שגרם תהליך אוסלו, שבזכותו הקים פרס את המרכז: ההסכמים, במקום שיביאו לשינוי בסטטוס קוו, נהפכו לעמוד התווך של משטר דו-לאומי בפועל (המכונה "הכיבוש"), שהתמסד כמשטר של קבע. הסכמי אוסלו הם התשתית המשפטית לחלוקת הגדה המערבית לקנטונים, המאפשרים שליטה ישראלית ישירה ב-60% מהשטח (אזור C), וכן תשתית חוקתית לקיומה של רשות פלשתינית וירטואלית, ששלל התארים של מנהיגיה ומדי השרד של חייליה מאפשרים להמשיך ולשגות באשליית הזמניות של משטר השליטה הישראלית, וכך להנציח אותה.

בפעילות של מרכז פרס לשלום לא ניכר מאמץ לפעול לשינוי הסטטוס קוו הפוליטי והכלכלי-החברתי בשטחים הכבושים, אלא להיפך: נעשים מאמצים לאלף את האוכלוסייה הפלשתינית להסכין לנחיתותה ולהכשירה לשרוד באילוצים השרירותיים שכופה ישראל, כדי להבטיח את הבכורה האתנית של היהודים. בפטרונות קולוניאלית מוצגים חקלאי מגדל זיתים המגלה את יתרונות השיווק המשותף, רופאת ילדים הזוכה להכשרה מקצועית בבתי חולים ישראליים ויבואן פלשתינאי שלומד את רזי שינוע הסחורות בנמלי ישראל, המפורסמים ביעילותם, וכמובן תחרויות כדורגל ותזמורות משותפות של ישראלים ופלשתינאים המתארות מצג שווא של דו-קיום.

אין להעלות על הדעת שפעילי המרכז לשלום ומנהליו ישתתפו במאבק היום-יומי של מוסקי הזיתים הפלשתינאים, במאמצים המתסכלים להעביר חולים אנושים במחסומים או לפרוץ את המצור הכלכלי והימי על עזה. מרכז פרס לשלום אינו מפרסם דו"חות על המצב הכלכלי הקטסטרופלי של הפלשתינאים, ואינו מתריע על אחריותה של ישראל למצב הזה; ככלות הכל, הוא אינו מועדון של אנרכיסטים שונאי ישראל אלא של בני אדם מכובדים, שהתרומה לשלום של רובם מתמצה במימון נדיב של אירועים נוצצים ובהשתתפות בהם.

תמיד גרסו שהתרומה העיקרית, אולי המהפכנית, של אוסלו לא היתה בסעיפי "הסכם העקרונות", אלא בהכרה ההדדית בין התנועה הלאומית הפלשתינית למדינת ישראל. אבל הכרה הדדית זו, שהפכה את הפלשתינאים מיישות טרוריסטית ליישות לגיטימית בעיני הישראלים, נמחקה בעטיים של פיגועי ההתאבדות והאלימות של אינתיפאדת אל-אקצה, שבעקבותיה חזרה התפישה של טרום אוסלו.

עכשיו היהודים נותנים גט כריתות לערבים, מפנים אליהם את גבם, כולאים אותם מאחורי קירות אטומים ומחסומים, מתכנסים מרצונם אל תוך עצמם ומתפללים שייבש הים התיכון או שייבנה גשר שיחבר אותם ישירות לאירופה.

מנטליות זו יצרה בעשור האחרון שני מבנים מונומנטליים, שמשמעותם הסמלית גדולה מערכם התפקודי: חומת ההפרדה וטרמינל נמל התעופה בן-גוריון; הראשון נועד להסתיר את הפלשתינאים ולמחוק אותם מן התודעה, והשני משמש פתח מילוט ובסיס של גשר אווירי אל המערב. המונומנט השלישי שנבנה בעשור הזה, בניין מרכז פרס לשלום ביפו, מצטרף אליהם כמצבת זיכרון לזמן ולתקוות שאבדו, ולא נותר אלא להצטרף לתפילתו של פרס: "אז שלח נא קרן של תקווה לדרך חדשה".