תשומת לב ציבורית רבה ניתנת באחרונה לשאלת מעמדה של "ממשלת מעבר", שאמורה להבטיח, לפי פסיקת בג"ץ, "המשכיות ויציבות" ולמנוע "חלל שלטוני". גם הוויכוח הפומבי הקשה, חסר התקדים, שהתלקח בין שר המשפטים, הנשען על חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה, לשלושת שופטי בית המשפט העליון התמקד בסמכות למנות שופטים בתקופה זו של "בין השמשות" (השופטים שוללים סמכות כזאת).

יש לשער שנהיה עדים לוויכוחים רבים נוספים סביב מידת הסמכות של ממשלת המעבר, לנוכח נחישותו המוצדקת של ראש הממשלה לתפקד במישורים כלכליים ומדיניים. עמדתו יכולה להישען על הוראה מפורשת בחוק יסוד: הממשלה, שלפיה הממשלה היוצאת תמשיך במילוי תפקידה עד שתיכון ממשלה חדשה. עם זאת, יש לזכור, כי אף שממשלת מעבר יכולה, למשל, לנהל מו"מ מדיני, היא אינה יכולה - כפי שציינה בצדק ציפי לבני - לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח.

בעוד שבג"ץ הדגיש את חובתה של ממשלת מעבר לפעול בריסון ובאיפוק, שיתבטלו מול "צורך ציבורי בעשייה", לא דנה הפסיקה בהגבלת סמכויות הכנסת לאחר החלטה על בחירות. חוק יסוד: הכנסת קובע, ש"הכנסת היוצאת תוסיף לכהן עד לכינוסה של הכנסת הנכנסת". מכאן ברור, שהמחוקק לא הגביל את הכנסת בפעולותיה.

למרות זאת החליטה הכנסת עתה להיעלם טרם זמנה, ולצאת לפגרת בחירות בימים הקרובים. העובדה שהחלטה זו עוברת כמעט בלי ביקורת ציבורית מצביעה על השפל שבו נמצאת הכנסת. יו"ר הקואליציה, ח"כ יואל חסון (קדימה), לא היסס לתמוך ביציאה לפגרה בנימוק שהיא תמנע חקיקה פופוליסטית שתביא לבזבוז מיליארדים. לפי ההיגיון הזה ראוי לשקול רפורמה בשיטת הממשל שתבטל את הכנסת בכלל לטובת חיסכון תקציבי.

ההחלטה לצאת לפגרה, שעדיין אפשר לבטלה, חייבת להיבחן על רקע עבודת הכנסת עד עתה ועל רקע החקיקה המונחת על שולחנה, שתעבור מן העולם אם לא תאושר בקריאה ראשונה המבטיחה שיחול עליה דין הרציפות. באשר לעבודת הכנסת ה-17 עשה הכתב הפרלמנטרי צבי ברוט חשבון ("ידיעות אחרונות", 29.10) שלפיו בתקופת השנה שבין מארס 2008 למארס 2009, שבו תיכנס לכהונתה הכנסת החדשה, יימנו 54 ימי עבודה של הכנסת. זאת, בין היתר, בשל פגרת האביב שנמשכה כחודש וחצי ופגרת הקיץ שנמשכה כשלושה חודשים וחצי, עד לימים אלה.

גם אם נזכור שיש בין חברי הכנסת כאלה שהשקיעו זמן נוסף בעבודה פרלמנטרית, לפעמים מאומצת, התמונה הנפרשת היא קשה. היעלמות הכנסת משמעותה פגיעה בזירה הפוליטית המרכזית של ויכוח הפוליטי ומניעת פיקוח פרלמנטרי על הממשלה. פיקוח כזה נדרש במיוחד בתקופת ממשלת מעבר, אף שאי אפשר להביע אי אמון בממשלה הנחשבת לממשלה שהתפטרה עקב התפטרות ראש הממשלה.

בין הצעות החוק שנשקפת להן סכנה אפשר למנות לדוגמה הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת שתכליתן לסייע לאוכלוסיות חלשות, שקשה לראות בהן הצעות "פופוליסטיות". כך הצעתה של ח"כ שלי יחימוביץ (עבודה) להגביל את שכרם של מנהלים בכירים בחברות ציבוריות; הצעתה של ח"כ אורית נוקד (עבודה) להצמדת קצבאות הזיקנה לשכר הממוצע במשק; הצעתו של ח"כ דוד טל (קדימה) למניעת פיטורים מחזוריים במטרה להתחמק מתשלומי פיצויים; הצעתה של ח"כ זהבה גלאון (מרצ) וח"כים אחרים לתיקון פקודת מס הכנסה לעניין זיכוי וניכוי בגין הוצאות טיפול בילדים, ועוד.

הצעות אלה אמורות לעורר ויכוחים, בעיקר על רקע המשבר הכלכלי, כמו גם הצעות שנועדו להביא לחיסכון תקציבי, בהן ההצעות לקצר את חופשת הלידה או לבטל מענק לידה בגין הילד השני. עם זאת, ולו מתוך כבוד לעבודה שהשקיעו חברי כנסת בגיבושן, לא ראוי למנוע - לכל הפחות - את אישורן בקריאה ראשונה שתבטיח דיון רצוף בהן בכנסת ה-18.

יו"ר הכנסת, דליה איציק, חייבת להוכיח את השפעתה על המשך עבודת מליאת הכנסת וועדותיה לפחות בנושאים מסוימים, עד 60 ימים לפני הבחירות. היו"ר ממונה על כבוד הכנסת - וזה הולך ונעלם. מבחנה של הכנסת הוא בעבודה פרלמנטרית, אפורה לעתים קרובות, ולא רק בטיפוח חיצוני של משכן הכנסת. תרדמת הכנסת במשך ימים ארוכים מהווה סיבה מרכזית לירידת קרנה בציבור, ירידה שחבריה כה מרבים להתלונן עליה.