בחירתו של ברק אובמה לנשיאות היא עובדה פוליטית ביותר ממדינה אחת. שלושה שבועות לאחר השבעת אובמה, תבחר גם ישראל בכנסת שתתאמץ להעמיד מתוכה ממשלה, בראשות ציפי לבני או בנימין נתניהו. אובמה ייאלץ להמתין עד לתום ההתגוששות הפנימית והרכבת הממשלה, בטרם יידע את זהות בן או בת שיחו; אך לבוחרים בישראל חיוני לדעת כבר עתה, כנתון שראוי לשקלל בהצבעה, באיזה נתיב נמצאים המיועדים לראשות הממשלה - התנגשות או הידברות.

לפי דיווחי מוקד התנועה, לבני נוסעת לצד אובמה ואילו נתניהו נוסע מולו. הישראלים אינם אוהבים מנהיגים המצטיירים ככנועים ומתרפסים, במיוחד כלפי ערבים, אך עוד פחות מכך הם רוצים במנהיגים המזמינים קטטה עם אמריקה ומכבש לחצים כלכליים, מדיניים וביטחוניים. לבני מייצגת את הנכונות הישראלית להמשך התהליך המדיני. כך עולה מהשתתפותה בוועידת שארם א-שייח השבוע, משיחתה הטלפונית שלשום עם סגנו של אובמה ג'וזף ביידן - שלאחר פרק האיחולים והתודות דיברו בה גם על איראן ועל התהליך המדיני - ומטיסתה אמש לניו יורק לאירוע בין-דתי, שמשמעותו נעוצה במעורבותה של סעודיה.

קונדוליזה רייס הבהירה בשארם, שבדעתה להעביר לממשל אובמה "עסק חי", מוכן להמשך ללא הפרעה. את חידלונו של ממשל בוש לנהוג כך בעיזבונו של ממשל קלינטון, לפני שמונה שנים, מתרצת רייס ביאסר ערפאת ובאריאל שרון: ערפאת היה נגוע בשחיתות ובטרור ושרון, "אבי ההתנחלויות" בפיה, הבשיל רק בהדרגה להסכמה לתוכנית בוש להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. שרון, במלים אחרות, נרתע מעימות עם בוש.

האם יוכל נתניהו להימנע מעימות עם אובמה? לא אם יישאר נאמן למצעו העכשווי, המסתייג ממשא ומתן עם הפלשתינאים על סוגיות הליבה של הסכסוך. זה מצע טוב לשכנוע בני בגין לחזור למצודת זאב, אבל אם נתניהו מחזר אחר אובמה, כמוהו כמשלוח זר קוצים. נתניהו עשוי לטעון שהוא הממוצע בין בגין לדן מרידור - אחד נגד ואחד בעד, אחד עזב את הליכוד ימינה ואחד שמאלה ושניהם חזרו. זה כפל-לשון שאינו פותר את הסוגיה המהותית ביחסי נתניהו-אובמה: בראש אחד, או ראש בראש.

הפתרון של נתניהו הוא להעלים את הבעיה. אם לא יהיה תהליך מדיני, גם לא יהיה כורח בהחלטות קשות. נתניהו ינסה למכור לאובמה - ועוד לפני כן, לקבל מהבוחרים מקדמה על חשבון הצלחתו במכירה עתידית לאובמה - סידור מדורג ואיטי של המשימות. קודם כל, איראן. אחר כך, סוריה, ורק במקום שלישי ואחרון, הפלשתינאים. גם בתוך שתי המשימות המגלמות נסיגות ישראליות - להבדיל מהסרת האיום האיראני שהיא תביעה ישראלית - יש פירוק פנימי לשלבי ביניים של אי-לוחמה תמורת פינוי חלקי של שטחים כבושים.

אם הנוסחה נשמעת מוכרת, הרי זה מפני שהיא כבר נוסתה ונכשלה. באמצע שנות ה-70 העדיפו הנרי קיסינג'ר (כאדריכל המדיני בממשלי ניקסון ופורד) ויצחק רבין להתקדם לשלום צעד-אחר-צעד, צד-אחר-צד: כל מדינה ערבית לחוד - אש"ף היה מוקצה מחמת מיאוס - ועם כל אחת מהן בקפיצות קטנות ומהוססות ולא בניתור נועז (או הרפתקני) אחד. ג'ימי קרטר, כאז כן היום דמוקרט לאחר שמונה שנים של רפובליקאים, טיאטא את השיטה, חתר להסדר אזורי בוועידה רבת צדדים והאיץ את דרכו של אנואר סאדאת לירושלים. מנחם בגין, המהדורה הקודמת של נתניהו, זנח את מצעו המדיני מחשש לעימות עם קרטר. נתניהו ייאלץ להחליט איזה בגין הוא, האב או הבן.

אחת משתיים: או שנתניהו מהתל בבוחרים, בספרו להם שהוא יוכל לא רק לתת פחות ולקבל יותר, אלא גם לדחות את קץ המיקוח, או שבכוונתו ליפול על חרבו בדו-קרב עם אובמה - נפילה שתמעך את ישראל. איראן לא תועיל לו. הערעור במעמדו של מחמוד אחמדינג'אד יאפשר לאובמה לדחות עד לאחר הבחירות לנשיאות איראן, בחודש יוני, את ההכרעות על קיום הבטחתו להידבר עם המנהיגות בטהראן, ולחלופין על פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני; אולי בקיץ יהיה שם נשיא חדש, מתון. המגעים עם הסורים ועם הפלשתינאים לא יואילו להמתין בהקפאה עד לקיץ ולאיראן; וגם לא אובמה. הושבת נתניהו ליד ההגה, כנגד אובמה, משמעה התנגשות ידועה מראש.