חוגי מודיעין אמריקאיים מתריעים בימים אלה מפני אפשרות של "פצצה מלוכלכת אלקטרונית", שתמחק או תשבש את כל מאגרי הזיכרון ותגרום לכאוס. יש רושם, שפצצה כזאת כבר נפלה בירושלים. שאם לא כן, אין להסביר את הפער בין ההתבטאויות של מנהיגי ישראל ובין מעשיהם.

קחו למשל את שר הביטחון, אהוד ברק, אשר הזהיר בעצרת הזיכרון ליצחק רבין מפני השתוללות של קיצוני המתנחלים בשטחים, והרחיק לכת בתארו איך נהפכו מעשבים שוטים ל"גידולים סרטניים עם גרורות". חד ונחרץ כתמיד, הוא קרא (למי?) לעקור אותם משורש. ואם אותו גנן-מחדלטור בוהה ואפאטי, האחראי למצב, עדיין אינו עושה דבר - לא עקר אפילו מאחז קוצני אחד, ועוד משקה במשפך את גידולי הפרא - ברק האיץ בו בחוסר סבלנות וקרא לו "לעבור מדיבורים למעשים".

או קחו למשל את נשיא המדינה, שמעון פרס, שגם הוא לא חסך את שבט לשונו מאותו "מיעוט קטן, שלוח רסן ופורק עול, המתריס בחוצפה נגד סמכות המדינה" וקרא "להוקיע ולבודד" אותו: "אין להחריש לשמע דברי הסתה ונאצה שלהם. שומה על המדינה למצות את הדין ללא מורא". מלים כדורבנות אלה השמיע מי שבהיותו ראש ממשלה, מיד לאחר רצח רבין, מיסמס למעשה את משמעות הטראומה ואת לקחי "מורשת רבין" בכך שבחר דווקא "לפייס" את נציגיו הפוליטיים של אותו אגף ולהעניק להם הכשר ציבורי במקום "לבודד ולהוקיע".

אלא שאז, כראש הממשלה, הוא נהג באופן נשיאותי, ואילו כיום, בהיותו נשיא הפטור מאחריות שילוחית, הוא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של נחרצות ביצועית.

בדיכוטומיה המפורסמת של אחד העם בין "כהן" ובין "נביא", בין איש התוכחה ובין איש המעשה - אין ספק היכן מנהיגינו עומדים: ככל שהם מחמיצים את ההזדמנות ואת כוח-המעשה שנפלו לידיהם כדי לשנות את המציאות, כך גדל להטם הנבואי המתריס, המתריע.

עוד דוגמה מתגלמת בראש הממשלה, אהוד אולמרט: השבוע הרחיק לכת מכל קודמיו בתנופת החזון בהצביעו בפיכחון צ'רצ'יליאני על המציאות הקשה ועל הקורבנות שהיא תובעת: "אם אנחנו נחושים לשמור על המדינה כיהודית ודמוקרטית, עלינו לוותר בחוסר ברירה על חלקי מולדת וגם על שכונות ערביות בירושלים ולחזור לגרעין השטח שהוא מדינת ישראל עד 1967", אמר. ואם חשדתם שסתם דיבורים בטלים לפנינו, עוד צ'ק שפירעונו נדחה למילניום הבא, הרי שאולמרט מיהר להבהיר: "את ההכרעה חייבים לקבל עכשיו! ללא היסוס! רגע האמת הגיע! אין אפשרות לברוח ממנו! אפשר להחמיץ אותו, אפשר לדחות אותו במחיר כבד, אך צריך להביט אליו ביושר, בזקיפות קומה ובאחריות".

אם עבר בינתיים כמעט שבוע, וגם "רגע האמת" הדחוף חלף עבר בלא שנעשה דבר - הרי זה רק בגלל עיכוב פרוצדורלי קטן, הקשור בכך שראש הממשלה התאדה אל לימבו של לשעבר-בקרוב - "ברווז צולע", שמעמדו הפוליטי נמוך יותר ממפלס ים המלח. למעשה, ספק אם אולמרט היה משמיע חזון כה נמרץ ודחוף, אלמלא כבר היה מצוי באותו חדר מדרגות מיתולוגי, שבו ראשי המדינה והצבא נזכרים ביעדיהם, בחזונם ובטעויותיהם הקולוסליות רק בדרכם החוצה.

אמנם נכון שאולמרט השמיע חלק מדברי נבואה וחזון אלה עוד בהיותו ראש ממשלה אפקטיווי, ובעצם כבר ביום היכנסו לתפקיד. אז מה אם השמיע? ממתי יש אצלנו קשר בין דברי המנהיגים ובין מעשי ההנהגה?

בעולם מנהיגים נבחרים כדי לעשות, להזיז דברים. מנהיגי ישראל של השנים האחרונות רואים את עצמם כמי שנבחרו בעיקר כדי לדבר יפה בטקסים. כוחם הרטורי ונחרצותם הנבואית הולכים ומשתפרים, הולכים ומתחדדים, ומגיעים לשיא בעיקר בטקסי הפרידה; אלה, שרק בסיומם מתחילים להפשיל שרוולים.