היוזמה להקמת תנועת שמאל חדשה, שתאחד תחת קורת גג אחת את מרצ, אישים לא פוליטיים ומאוכזבי מפלגת העבודה, מעוררת תרעומת בצמרת העבודה. ראשיה התחרו אתמול בהתקפות על השר עמי אילון, שהודיע על פרישתו מהמפלגה, ואמר שהיא "גוף שאינו חפץ חיים פוליטית ולא נלחם על חייו".

יו"ר העבודה, אהוד ברק, כינה את ההתארגנות החדשה "אסקפיזם של השמאל" ו"מצב רוח". סגנו במשרד הביטחון, מתן וילנאי, כינה את היוזמה "טרנד", וזאת בניגוד למפלגת העבודה, שהיא לדבריו, "מקום שיש לו דרך וערכים".

על הדרך שמפלגת העבודה בראשות ברק בחרה ללכת בה בשנים האחרונות, היה אפשר לקרוא בידיעה של אורי בלאו ב"הארץ" ביום שישי האחרון: שר הביטחון אישר בעת האחרונה עשרות תוכניות בנייה, ושיווק של מאות יחידות דיור בהתנחלויות. הדבר עומד בסתירה מוחלטת למדיניות המוצהרת של הממשלה, ואף להתחייבויותיה לקוורטט במסגרת "מפת הדרכים".

חלק מהאישורים ניתנו להתנחלויות שממזרח לתוואי גדר ההפרדה, כלומר מחוץ לאזורים שהממשלה מגדירה "גושי התיישבות" שיישארו בשליטת ישראל גם אחרי הסדר קבע עם הפלשתינאים, שגם בהם מחויבת ישראל להקפיא את הבנייה.

ובאשר לערכים. העבודה מיחתה אמנם נגד כמה מהיוזמות של שר המשפטים דניאל פרידמן לפגוע בסמכותו של בית המשפט העליון, ופעלה לקיום הפריימריס בקדימה ולהחלפתו של אהוד אולמרט. אך בכך לא די, ובכל מקרה פרידמן יושב עדיין במקומו ולבני זכתה לתמיכתה של העבודה בניסיונותיה להרכיב קואליציה, בלא שהתחייבה להזיז את פרידמן ממקומו.

כפי שציין הסופר עמוס עוז ("הארץ" 16.11), מפלגת העבודה חדלה להיות חלופה שלטונית. היא מצטרפת כמעט לכל ממשלה ונותנת הכשר לכל מדיניות.

העבודה שיתפה פעולה עם אריאל שרון במיזם חיסולה של הרשות הפלשתינית, שסלל את דרכו של החמאס לשלטון, ותמכה בנסיגה מרצועת עזה כתחליף למשא ומתן עם הרשות, בהנהגת מחמוד עבאס. היא גם העניקה תמיכה ללא סייג לדרג המדיני והצבאי מראשית מלחמת לבנון השנייה ועד סופה. לאחר המלחמה, רוב שרי העבודה דבקו בכיסאותיהם, אף על פי שברק התחייב לפרוש מהממשלה אם קדימה לא תחליף את ראשה בעקבות פרסום המסקנות הסופיות של דו"ח וינוגרד.

בהנהגתו של ברק, העבודה הניחה לקדימה להוביל את המהלכים המדיניים מול הפלשתינאים והסורים, והסתפקה בתפקיד של קבלן משנה לחיסולים והריסות בשטחים. ולאחר שנשיא המדינה פתח במגעים להרכבת ממשלה חדשה, ברק הציע לבנימין נתניהו, המתנגד בחריפות להקמת מדינה פלשתינאית בת קיימא, להצטרף ל"ממשלת חירום לאומית".

במקום לתקוף את פורשיה ולגנות את ההתארגנות של אנשי השמאל, מוטב לה למפלגת העבודה לפשפש במעשיה; ההתפוררותה מנכסיה הם פרי הבאושים של מדיניותה שלה.