הבחירות לכנסת ה-17 הוכרעו: בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. דבר לא ישנה עוד את המגמה הניצחת, כפי שהשתקפה בסקרי סוף השבוע. בזמן שהעולם, וישראל בתוכו, השתאה והתרגש לנוכח פלא בחירתו של ברק אובמה, ישראל עומדת לבחור ג'ורג' בוש. רפיסותה של ציפי לבני כבר לא תשתנה, כמותה גם לא אובדן הדרך של אהוד ברק. גם התארגנותה של מפלגת שמאל חדשה לא תעלה ולא תוריד - מאוחר ומעט מדי. הישראלים מתכוונים להצביע בעד המועמד השמרן, הימני, הלאומני והכוחני - בוש הישראלי. העולם הולך קדימה וישראל חוזרת לאחור.

נתניהו אולי יהיה פחות נורא מכפי שנדמה לשמאל, אבל התמיכה הסוחפת שהוא זוכה לה בסקרים מסמנת לנו ולעולם, כולל העולם הערבי, את קווי המתאר האמיתיים של החברה בישראל. חסל סדר המיתוס המתעתע כאילו הישראלים ברובם שוחרי שלום; אפשר לשכוח מכל הסקרים מוליכי השולל, שהראו כי רוב הציבור תומך בפתרון של שתי מדינות. לא פתרון ולא שתי מדינות, רק האמת שיוצאת שוב לאור: חברה לאומנית וכוחנית, שבוחרת בבן דמותה להיות לה למנהיג.

אחת לכמה שנים מתקיים משאל העם הזה על עתיד השלום והכיבוש, הנושא המרכזי בכל מערכת בחירות; אחת לכמה שנים מתגלה המשאל כעניין וירטואלי מאין כמותו. המועמדים מתקוטטים ביניהם מי "יחלק" ומי "יחזיר", מי "יוותר" ומי "ייתן" - שאלות לא מוסריות בעליל, לנוכח העובדה שמדובר בשטחים לא לנו - ולבסוף הנבחר, כל נבחר, עושה מעט מאוד, אם בכלל, לקידום השלום ולסיום הכיבוש. שיח שקרי, המעמיד פנים כאילו מיד אחרי הבחירות ייפול דבר, מתנפץ לרסיסים, פעם אחר פעם. מבחינה זו, אין הבדל גדול בין המועמדים. ובכל זאת, לתמיכה הגורפת בנתניהו יש משמעות עמוקה. היא משקפת את הלוך הרוח האמיתי בעם: הישראלים רוצים שהערבים "ייעלמו להם מהעיניים", או למצער, שיהיה להם "שקט מהם", לא חשוב איך. שכחו מכל השאר.

נצביע כולנו נתניהו וליכוד, עם בני בגין ובוגי יעלון ההזויים בצמרת, וניתן קולנו למען עוד כמה שנות אלימות וכיבוש שאין לו סוף. נצביע נתניהו ונקבל "שלום כלכלי" וכלכלה ימנית, כמו שאנו רוצים, כמו שמגיע לנו. לערבים נאותת: תשכחו משלום, מהיוזמה הסעודית, מפשרה היסטורית צודקת, מחיזוק המתונים שביניכם, ממשא ומתן שנובע מרצון אמיתי וכן להגיע לשלום. תחת זאת תקבלו את שקרי ה"שלום הכלכלי" ואת הבלי ה"ייתנו - יקבלו" המפורסמים, "פעולה גדולה" ומיוחלת בעזה והפסקה למעשה של כל מו"מ אמיתי.

החברה בישראל תקבל מחדש את דקלומי ה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם", ואת לחישות "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", את הקפיטליזם החזירי ואת התאצ'ריזם. הרי גם מיקרוסקופ משוכלל במיוחד לא יוכל להצביע על שינוי כלשהו שפקד את נתניהו, מאז מאסו בו הישראלים. דבר לא השתנה בו - רק בנו. השד הלאומני והכוחני שוב יצא מהבקבוק.

יש זמנים, שבהם משמעותה של בחירה בימין יכולה להיות רק דחייה זמנית של תהליכים היסטוריים בלתי נמנעים. לא כך עתה. כשהעולם הערבי מתדפק על שערי ישראל כמעט בתחינה: פתרו את הבעיה הפלשתינית והבה נעשה כולנו שלום; כשנשיא סוריה אומר דברים דומים כמעט לאלה שהביאו לכאן את אנואר סאדאת - ולא נענה; כשהפלשתינאים הנואשים עומדים רגע לפני העימות הגדול הבא אתנו, עם חמאס בראש, עכשיו בעזה ומחר גם בגדה; כשכמה מראשי הימין לשעבר, ובראשם אהוד אולמרט, כבר התעוררו סוף סוף מהחלומות המסוכנים שלהם על ארץ ישראל השלמה; כשיש כבר לא מעט מתנחלים שמוכנים לשקול פינוי תמורת פיצוי; כשכל זה מתרחש, כל ההזדמנויות הללו ניצבות לפתחנו - ישראל הולכת להצביע בעד הלאו, הסירוב והסרבנות.

אנחנו עומדים לבחור מועמד, שמצהיר מפורשות שאין מה לדבר על הסדר מדיני עם הפלשתינאים, שכבר הוכיח את כישוריו הפירומניים הלא מבוטלים בפתיחת מנהרת הכותל, שמנסה להוליך שולל עם נוסחאות מופרכות על הקמת אזורי תעשייה פלשתיניים כתחליף לפינוי ההתנחלויות, ועל הענקת סיוע כלכלי כתחליף למתן עצמאות מדינית לפלשתינאים - כפי שראוי להם, כפי שראוי לכל עם. נתניהו ישוב ויתעתע, אובמה ירחיק ידו בגלל בעיות בוערות אחרות, ההזדמנויות יוחמצו עד דק, והאש תשוב ותבער. זה מה שאנחנו רוצים, זה מה שנקבל. רק תרומה אחת, יש בכל זאת, בסקרים מבשרי הרעות: הם קורעים את המסיכה, מסירים את המסווה. ישראל שמצביעה ליכוד לא רוצה שלום, בלי אם ובלי אבל.

נתניהו. חברה לאומנית בוחרת בבן דמותה