בידוע, שעובדיה יוסף הוא "גדול בתורה". כל עם הארץ שמתייחס אליו מקדים להכריז על גדולתו, שהיא מן המפורסמות ואיננה טעונה עוד הוכחה; ניחא, יהי כן. אך אם יוסף הוא באמת גדול-בתורה, עוקר הרים וטוחנם, אולי התורה עצמה קטנה מהמשוער; אין זאת כי אם קטנה היא לאין שיעור משהאמנו; לא מתקבל על הדעת שגם התורה גדולה וגם הוא גדול, אם לשפוט על פי התבטאויותיו ותובנותיו.

רבים הממליצים להניח לו ולהבלויותיו הנבערות; כל תגובה, הם מנמקים, רק מדרבנת אותו לפשוק שפתיים, ולהתיז מפה פעור את פירורי הגיגיו הדוחים. ייתכן מאוד שהצדק אתם. ואף על פי כן, פטור בלא כלום אי אפשר, וגם כבודם של מורים ומורות איננו מחול.

לתגובה נשיאותית הולמת נצפה גם משמעון פרס, שרק לפני שבועות ספורים הודה בפומבי לאלוהים על שזיכה אותנו בנוכחותו של אדם במעלת כבודו והשראתו של יוסף. כאשר הרב איננו בא אצל הנשיא, כמקובל במדינות מתוקנות, מה הפלא אם זחיחות דעתו של הגדול-בתורה גוברת על יישוב הדעת. הרוצה את הרב בא אליו, כמאמר העממי, פרס רצה ואף הטריח עצמו ובא לרב, התאבק בעפר רגליו, ועכשיו האבק מיתמר השמימה, ומכסה את כל התינוקות שנישבו בין הגויים.

שוב יטעימו באוזנינו שלא ירדנו לסוף דעתו, שאיננו מפרשים אותו כהלכה מחמת קוצר המשיג; והלכה ליוסף מסיני, ולא מתורה שמדברת בלשון בני אדם, בלשוננו. גם זוהר הפרשנות לדבריו הועם לאחרונה, מאז הורשע הצדיק שלמה בניזרי בקבלת שוחד, ועדיין לא נמצא לו ממלא מקום מוצלח כמותו. מי יסביר לנו עכשיו שלא התכוון הרב אלא למחמאה?

באין מפרשים מובהקים, אציע את שירותי: יוסף מסתמך מן הסתם על הגמרא, והגמרא אומרת ש"אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר". אם כך, אם זאת האסמכתא, על מה הפרץ ועל מה הצווחה, בעצם. הרי ראשונים לא היו כמלאכים - זה כבר ברור, לכל היותר הם היו בני אדם - וגם זה לא מעט; על כן, במצב שנוצר, כשהדור הולך ופוחת, נגזרנו לנו, אנחנו חמורים. ולא התכוון הרב להוציא עצמו מהכלל, חלילה, ולכפור בעיקר; גם הוא בחמורים.

כל אימת שמתקרבות בחירות, הכל יוצאים לחפש קולות. גם ש"ס יוצאת לחפש מלוכה לקדנציה שלמה - מקום סחיטה כשירה בממשלה הבאה; והמנהיג הרוחני בראשה. והנה, כבר בתחילת שיטוטיו הוא נתקל באתונות. קרה לו בדיוק להיפך משקרה לשאול, שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה; אפילו מלוכה היא כבר לא מה שהיתה פעם, יש בה בימינו משהו חמורי.

ואל תגידו - זה לא יכול להיות; הכל יכול להיות; ויכול בהחלט להיות שאחד משמשי האדמו"ר ימצא ברבות הימים - הם אינם כה רבים - את תפקיד שר החינוך, שאותו ימלא בהדרכת רבו. את מלוכת החינוך הם מחפשים, הם עוד עלולים למצוא אותה, אם לא ניזהר לנפשותינו ולנפש ילדינו, שלהם יחנכו לפי דרכם. ודרכם איננה דרך ארץ שקדמה לתורה, ודרכם איננה דרכנו.

בדרשה השבועית שלו במוצאי שבת, הוא גם חשף באוזני חסידיו את השיטה - איך מפתים פתיים להאמין ולהצביע: "אין להעליב אותם", הדריך, "אלא לדבר אתם בשפה נעימה, אפילו במחיר מחמאות שאינן אמת. אל תוכח לץ פן ישנאוך", חיזק את דרשתו בפסוקים, "הוכח לחכם ויאהבך".

ואת "החמורים" שיחרר ושילח לאחו, בעודנו מבקש להשיב חימה במענה רך, לשבר גרם בלשון רכה. שוו בנפשכם מה יימלט מנשמתו וייפלט מפיו בתום עונת הפיתוי, לאחר הבחירות, לאחר שמצודת החינוך נפלה בידיו ובידי עושי דברו.

אוי לנו כי הושברנו, אם זה מורה הדור ונבוכיו, אם זה הגדול בתורה. ארץ הצבי נעלמת, ועובדיה יוסף הוא מלך הארץ - ארץ החמור - המושל בכיפתה השחורה.