אחד מסימני ההיכר המובהקים לתחילת התפוררותה של מדינה דמוקרטית מופיע כאשר האליטה הפוליטית הנבחרת מוותרת על סמכויותיה לטובת הביורוקרטיה. לא רק במלחמת לבנון השנייה הועברה למעשה סמכות ההכרעה האסטרטגית מידי המנהיגות הפוליטית לצמרת הצבא: גם בתחילתו של המשבר הפיננסי הנוכחי ויתרו הפוליטיקאים הבכירים על סמכותם לקבל החלטות ומסרו אותה לידי קבוצה שנייה של ביורוקרטים.

בכל ארצות המערב היו אלה ראשי הפירמידה השלטונית שנזעקו וקיבלו החלטות מיידיות. בישראל נדרשו יותר מחודשיים כדי שהפוליטיקאים יחזרו לעצמם ויעזו להתייצב מול פקידיהם. ספק אם בארה"ב ובאירופה מכירים האזרחים הרגילים את שמותיהם ופניהם של הממונים על התקציבים או של החשבים הכלליים, כמו היו אלה אורחים קבועים בבתיהם. שם תפקיד הפקידים הוא לייעץ ולבצע ואילו קביעת מדיניות והבאתה לפני הציבור הן זכותם וחובתם של מי שנבחרו לשם כך. אצלנו, בגלל החלל הריק השלטוני הכרוני, עברו שבועות מאז החל כדור השלג להתגלגל ועד ששר האוצר התחיל בכלל להגיב, באטיות, למתרחש. במשך כל התקופה הזאת נשמע רק קולם של פקידיו, של ראשי הבנקים ושל בעלי אינטרסים אחרים, שאצלם יתפרנסו בעתיד אנשי האוצר. הכל נשאר במשפחה.

מנהיגות נבחנת בעתות משבר, ושני המשברים האחרונים לא היטיבו עם הפוליטיקאים. אכן, כאשר הבינו הביורוקרטים שהפוליטיקאים אינם עומדים בדרישות תפקידיהם, הם תפסו את מקומם. הנה דוגמה מדהימה כשלעצמה, שהציבור כנראה כלל אינו מודע לה, כפי שדווחה על ידי עקיבא אלדר בעיתון זה ב-13 בנובמבר: בפני בג"ץ עומדת ותלויה עתה עתירת היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת ערר צבאית על שזו מעודדת השתלטות של מתנחלים על קרקעות פרטיות של פלשתינאים. לצורך זה מאפשרת הרשות הצבאית לנצל חוק עותמני מאמצע המאה ה-19, לפיו קרקע שנתפסה מידי בעליה - וזה לא ביקר בה ולא הצליח להשיבה לעצמו במשך עשר שנים - עוברת לידי מי שמחזיק בה בפועל. קשה להאמין, אך זו המציאות: כדי להכריח את הצבא לקיים את החוק הישראלי והבינלאומי ולציית לנורמות בסיסיות של צדק ויושר, חייבת הפרקליטות לפנות לבית המשפט, כי הביורוקרטיה הצבאית מצפצפת על הממשלה שאותה היא אמורה לשרת.

הוא הדין במשבר הפיננסי. הפקידים, שאיש לא בחר בהם, תובעים לעצמם את הסמכות לקבוע את עתידם של נכסים שצברו מאות אלפי אנשים עובדים במשך כל חייהם. הם פועלים כקבוצת לחץ לכל דבר, מנצלים כל במה ציבורית לניגוח מי שחולק עליהם, כולל ראש הממשלה, השרים וועדת הכספים.

אבירי הקפיטליזם אינם חוששים גם להציג את עצמם כמגיני העשוקים. נחמיה שטרסלר, למשל, מצר על מר גורלן של הגברת כהן מחדרה והגברת לוי מגדרה, שאין להן קופות גמל ושיוכרחו לממן מכספי המסים שלהן את רשת הביטחון של עובדי הנמלים וחברת החשמל ("רשת הביטחון הפרטית של אהוד אולמרט", "הארץ" 1.12). האם רק לאנשים אלה יש קופות גמל? ומה על המורים, האחיות והרופאים, עובדי הרווחה, המרצים, נהגי המשאיות והאוטובוסים, כל עובדי המדינה, השוטרים ואנשי צבא הקבע, ובעצם כל השכירים במגזר הציבורי והפרטי, שכספם אמור להישמר לעת זיקנה או לעת צרה בקופות גמל ובקרנות השתלמות?

יש לי בעניין זה גם הצעה: אם שכרן של הגברות לוי וכהן אכן כה זעום וגם זכויותיהן הסוציאליות נגזלו מהן על ידי מדיניות השוק החופשי, אולי אפשר לשנות את המדיניות, לשחררן כליל מתשלום מס הכנסה ולדאוג שבמקומן ישלמו הגברות גליה מאור מבנק לאומי ועופרה שטראוס מהמפעל הנושא את שמה, 75% מס על כל סכום הנכנס לחשבונן שהוא מעבר לשכרו של ראש הממשלה או של שופט עליון?

חסידי התפישה שלפיה האזרח קיים על מנת להפעיל את גלגלי המשק באמצעות זריקת חסכונותיו לבורסה, וזאת בלי שאיש שאל לדעתו או העמיד לרשותו חלופה, מתלוננים על דמגוגיית הבחירות. אכן, יש ועוד יהיו הרבה גילויים של אחיזת עיניים, אך תקופת הבחירות היא גם תקופה טובה: זאת ההזדמנות היחידה שיש לאזרח להכריח את השלטון לעשות משהו למענו. גם בשביל זה קיימת דמוקרטיה: בני אדם בוחרים לעצמם נציגים כדי שיפעלו למענם ולא כדי שיגרמו לשחיקת הרכוש המעט ששכיר רגיל מצליח לצבור בימי חייו הפעילים. המדינה אינה אלא מכשיר בידי החברה, והחברה היא מכלול של יחידים שרוצים לדאוג לעצמם: ראוי שגם באוצר ישננו אמת פשוטה זו.

איור: ערן וולקובסקי