תחילה עלי להתוודות: אינני מומחה לשוק ההון. אבל אם לשפוט לפי הישגיהם של המומחים, לפי עומק הבנתם בהתנהגות השוק והתחכום המפליג שגילו בתחזיותיהם, אין זו בושה גדולה שלא להימנות עם עדת נבחרים זו. לכל המומחים שכשלו יש משהו משותף: לא העדר כשרון, אינטליגנציה וידע טכני, אלא האמונה העיוורת בכוחם של אותם מנגנונים מסתוריים של הקפיטליזם האמורים להבטיח כי השוק תמיד יידע לתקן את עצמו. בעיניהם, היד הנעלמה המובילה את השוק - מעין השגחה עליונה כלכלית - תמיד עדיפה על התערבות מתוכננת של המדינה.

הכלכלה, כמו כל המדעים, פתוחה לאין-סוף חילוקי דעות. פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, סבור שג'ון מיינרד קיינס מעולם לא היה רלוונטי יותר מאשר היום. כמו קיינס לפניו, גם הוא מודע לעובדה שההחלטות הגדולות באמת הן אידיאולוגיות. במאמר שפירסם ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" ב-18 בדצמבר מביא קרוגמן משפט של קיינס: "במוקדם או במאוחר הרעיונות ולא האינטרסים המאורגנים הם המסוכנים באמת, לטוב ולרע". משפט זה מסיים קטע בן כחצי עמוד בספרו של קיינס "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", המוכר היטב לכל העוסקים בתולדות הרעיונות כאחת הדוגמאות הטובות לא רק לקשר ההדוק שבין כל מדעי החברה אלא גם למורכבותה של המציאות האנושית. זהו, אכן, ההבדל בין הסתכלות על תהליכים חברתיים במבט כולל לבין הסתגרות בטכנאות.

לעומת קרוגמן, וכלכלנים חשובים אחרים, נחמיה שטרסלר חושב שקיינס מיושן, נאיווי ולא רלוונטי לעולמנו ("גם הדוד סם יכול לטעות", "הארץ", 5.12). אכן, האמת היא ששטרסלר ועמו אנשי האוצר, בעלי בריתו, נמנים לא עם כלכלני השוק החופשי אלא עם האידיאולוגים של השוק החופשי: ההבחנה העקרונית אינה שלי אלא של רוברט סולו, אף הוא חתן פרס נובל לכלכלה, והיא נקראת כאילו נכתבה במיוחד בשבילנו. לכן קשה להבין מאיזה מקור בדיוק שואבים מעצבי המדיניות הכלכלית שלנו ודובריה את הסמכות לדבר כאילו חזרו זה עתה מביקור אצל האורקל של דלפי. מזל גדול הוא שמנהיגי העולם המערבי ידעו להשתחרר מהדוגמות שלימדו גם אותם ולחזור במהירות לקיינס. בהשוואה לכלכלני האוצר ולתומכיהם, ניקולא סרקוזי, למשל, נשמע כשמאלן מסוכן.

אבל העיקר הוא שאין כאן שום חוכמה נסתרת ושהשאלות העומדות לדיון רחוקות מלהיות מעבר לכושר השגתו של אדם בעל אינטליגנציה ממוצעת. התשובה על השאלה אם מדיניות של "פחות מיסוי ופחות התערבות", היקרה לימין, היא המצאה גאונית או מרשם לאסון חברתי, היא אידיאולוגית ובחשבון אחרון פוליטית. לכן העניין מחייב את התייחסותם של כל אזרחי המדינה ונציגיהם הנבחרים. כדי לעסוק בבעיות כאלה קיימים דיון ציבורי, דמוקרטיה ויום בחירות. הוא הדין אשר לשאלה המיידית אם להגדיל את מסגרת התקציב, להשקיע בתשתיות ובפיתוח ולפרוש רשת ביטחון לכל סוגי החיסכון. בשביל זה בדיוק יש מפלגות ויש כנסת.

לבסוף, במאמרו "מיהו החברתי האמיתי" ("הארץ", 12.12) מתפרץ שטרסלר לדלת פתוחה. טענתי לא היתה שצריך להציל את הפנסיה של הרופאים, המורים, המרצים ועובדי המדינה לסוגיהם: כולם יודעים שהפנסיה שלהם היא תקציבית ולעת עתה לא נפגעה. הדגש הוא על הזמניות, כי יש סימנים ברורים לכך שהרעיון לשנות הסכמים קולקטיוויים חתומים באמצעות חקיקה כבר עלה במוחם של כמה שונאים מובהקים של עבודה מאורגנת. הוויכוח המיידי הוא בשאלה אם צריך לפרוש רשת ביטחון למי שאין לו פנסיה תקציבית, וכן לקופות גמל ולקרנות השתלמות שבאות להשלים את הפנסיה התקציבית.

הבעיה היא לא רק כלכלית אלא גם מוסרית, מכיוון שמדובר בחסכונות חיים של עובדים שהמדינה מסרה לידי ברוקרים, כדי שייצאו לבורסה וכך יפעילו את גלגלי המשק. כרגיל, הצמיחה הועילה יותר לעשירים מאשר לעניים, אם כי גם האחרונים נהנו ממנה. נכון, גם חוסכים קטנים ולא רק הטייקונים גילו תאוות בצע, אולם עקרון חופש הבחירה היקר כביכול לחסידי הקפיטליזם נשכח לפתע ולחוסך לא ניתנה ברירה בין הבורסה לבין חלופות בדמות תוכניות חיסכון ארוכות טווח, שהיו מבטיחות, נניח, הצמדה ועוד שלושה-ארבעה אחוזי ריבית: השוק היה צמא מדי לכמויות העצומות של כסף, שהגיעו לידי הברוקרים. ואשר למימון רשת הביטחון: כבר כתבתי שראוי כי המימון יבוא מהעלאת המס על כל סוגי ההכנסות הגבוהות ולא מאנשים שאין להם כלל קופות גמל. זה לא פופוליזם, זה צדק אלמנטרי.