לבנימין נתניהו, לציפי לבני ולאהוד ברק יש לא מעט חסרונות. ואולם על עובדה אחת אין מחלוקת. נתניהו, לבני וברק טובים לאין ערוך מהמפלגות שבראשן הם עומדים. נתניהו הוא עלה התאנה של אנשים כמו לאה נס, גילה גמליאל ומשה פייגלין. לבני היא עלה התאנה של רוחמה אברהם, יואל חסון ואלי אפללו. ברק הוא עלה התאנה של בנימין בן אליעזר. למרות כל מגרעותיהם ופגמיהם, שלושת המתמודדים על ראשות הממשלה הם דמויות-גוליבר לעומת סיעות הגמדים שבהם הם מוקפים.

שיטת הבחירות בישראל מעוותת פעמיים. פעם אחת היא מעוותת בכך שמערכת הבחירות היא אישית בעוד שההצבעה מפלגתית. כתוצאה מכך אנחנו עוסקים בכל תו ותו בפניו של המועמד המוביל, בלי להבחין בעובדה שאת הכוח הפוליטי אנחנו מעניקים לחבורות אנונימיות-למחצה אשר לא יאפשרו לו להוביל. פעם שנייה השיטה מעוותת בכך שהיא מבוססת על הצבעה פנים-מפלגתית אשר אינה משקפת את רצונו ואת איכותו של הציבור החוץ-מפלגתי. כתוצאה מכך רוב המפלגות שולחות לכנסת לא מעט שליחי ציבור שאינם נאמני ציבור אלא עסקנים מקצועיים, סוכני אינטרסים או מקדמי סדר יום קיצוני.

מערכת הבחירות הנוכחית מתנהלת בסגנון אמריקאי לחלוטין. היא אינה עוסקת במפלגות אלא במועמדת האחת ובשני המועמדים. ואולם בין הקמפיין האמריקאי לבין צורת הממשל הישראלי אין שום קשר. הבחירה בין אובמה למקיין היא מהותית משום שהיא הופכת את אחד מהם לרשות המבצעת של ארצות הברית. לעומת זאת, הבחירה בין נתניהו, לבני וברק היא מדומה מכיוון שבפועל מי שמקבל לידיו את השלטון זה הליכוד, קדימה או העבודה.

שני העיוותים מעצימים זה את זה. מצד אחד, השאלה מי הם הליכוד, קדימה והעבודה כמעט לא נשאלת במערכת הבחירות. היא לא סקסית. מצד שני, מה שקובע את אופן ההתנהגות של שלוש המפלגות הללו בין בחירות לבחירות הוא תהליך פנימי עסקני וירוד, הנגוע לפעמים בשחיתות.

התוצאה לנגד עינינו. מפלגות שבהן אין מקום לאנשים כמו הפרופסורים אוריאל רייכמן, יצחק בן ישראל ומנחם בן ששון. ממשלות שבהן יש מקום לשרי אוצר כמו אברהם הירשזון ולשרי ביטחון כמו עמיר פרץ. ראשי ממשלות כמו אריאל שרון אשר גמדים פוליטיים שנכנסו על גבם לכנסת קושרים אותם בעבותות של קטנוניות וקיצוניות. מדינה אשר כל קברניטיה חשים שאי אפשר למשול בה. אי אפשר לנווט אותה, לייצב אותה ולהוביל אותה אל חוף מבטחים.

המעשה המנהיגותי הראשון שעשה שרון מיד אחרי בחירתו בחורף 2001 היה שינוי שיטת הבחירות. אף שהטרור גאה והמשק שקע במיתון, שרון הבין שתחילה עליו לייצב את המערכת הפוליטית. כך חייב לנהוג גם ראש הממשלה שייבחר - או תיבחר - בחורף 2009. אין פנאי להמתין להשלמתו של תהליך שינוי משטרי כולל, אשר חייב להיות ארוך, זהיר ושקול. יש לנקוט מיד שתי פעולות חירום: לחייב את כל המפלגות לקיים פריימריס פתוחים, ולחייב את כל המפלגות לאפשר לעומד בראשן למנות באופן אישי כשליש ממועמדי מפלגתו לכנסת. שני השינויים הפשוטים הללו אינם כרוכים במהפך חוקתי ואין בהם כדי להפר איזונים ובלמים. ואולם הצירוף של שניהם ישביח באחת את האיכות האנושית של הממשלה ויעניק לראש הממשלה יכולת מינימלית למשול.

לאה נס, ורוחמה אברהם-בלילא ובנימין בן אליעזר יעשו כל שביכולתם כדי למנוע תיקון. העסקנים המפלגתיים, אשר זה עתה התגלו לנגד עינינו במלוא הדרם, יתאמצו להשאיר את מוסרות השלטון בידיהם. ראש הממשלה הנבחר לא יוכל להם לבדו. לא יעמוד לרשותו די כוח כדי לכפות את האינטרס הממלכתי על בעלי האינטרס האישי. כך שמה שיידרש כדי להבריא את המערכת הוא שיתוף פעולה הדוק בין המנצח - או המנצחת - לבין שני המובסים. רק אם נתניהו, לבני וברק יפעלו יחד הם יוכלו למנגנוני הכוח המפלגתיים המסרסים את שלושתם ומסכנים את מדינתם.

לכאורה מערכת הבחירות הזאת היא תחרות על הכתר בין שלושה. ואולם האמת היא שבישראל היום אין כתר. ביום שאחרי הבחירות יתברר שהמאבק האמיתי ניטש בין שלושה מוסקטרים הדואגים דאגת-אמת למדינתם, לבין שלוש מפלגות ירודות המכשילות אותם. רק אם המוסקטרים יבינו שגורלם אחד ואחריותם אחת יהיה להם סיכוי לחלץ את ישראל מהרדידות הפוליטית והשיתוק השלטוני שבהם היא נתונה.