זה לא הזמן לדבר על מוסר ומוסרותיו, אלא על המודיעין המדויק. מי שנתן את ההוראה לכמאה טייסי קרב, פאר בנינו, להפציץ ולהפגיז בעת ובעונה אחת מטרות אויב בעזה, יודע על בוריים את שמות כל בתי הספר שגובלים במטרות כה רבות, בייחוד תחנות המשטרה האזרחית. הוא גם יודע שבדיוק ב-11 וחצי בצהריים, יום שבת, בעת ההפתעה האדירה שהכנו לאויב, כל ילדי הרצועה נמצאים ברחובות: מחציתם סיימו זה עתה את משמרת הלימודים הראשונה, מחציתם האחרת - בדרכם למשמרת השנייה.

זה לא הזמן לדבר על מידתיות ופרופורציונליות בתגובות, ואפילו לא על הסקרים שמבטיחים תוספת מנדטים לאדריכלי ההתקפה. זה הזמן לדבר על אמון הבוחרים שההצלחה מובטחת, הפגיעות מדויקות והמטרות מוצדקות. כמו המסגד עימאד עקל, בבלוק 4 במחנה הפליטים ג'באליה, שהופצץ או הופגז מעט לפני חצות הליל, בין יום ראשון לשני. וזהו שמה של ההצלחה הצבאית המפוארת שהשגנו שם: ג'וואהר בת 4, דינה בת 8, סחר בת 12, אכראם בת 14 ותחריר בת 17. כולן אחיות, לבית בעלושה. כולן נהרגו מהפצצה המדויקת שמטרתה המסגד. שלוש אחיות נוספות, אח בן שנתיים וההורים - נפצעו. יחד עם 24 פצועים ממשפחות אחרות וחמישה בתים שנהרסו ושלוש חנויות. זוהי הצלחה צבאית שלא פתחה את חדשות הרדיו והטלוויזיה שלנו אתמול בבוקר, שלא רצה בכל אתרי החדשות הישראליים.

זה הזמן לדבר על המפות המפורטות שיש בידי מפקדי צה"ל, ועל היועצים מהשב"כ שיודעים מה המרחק בין המסגד לבין הבתים שלידו. זה הזמן לדבר על המזל"טים והבלונים הפורחים, שמצוידים במצלמות משוכללות ומרחפים יום ולילה, לילה ויום, ומצלמים הכל. זה הזמן לסמוך על היועצים המשפטיים למתקפה זו, שימצאו את הנוסחאות המתאימות כדי להצדיק בלשונם המקצועית את חללי ה"נזק הסביבתי". הזמן לשבח את הדוברים ממשרד החוץ שיקומו לנו, ובשפתם המהוקצעת, במבטא דרום אפריקאי אלגנטי או פריסאי שרמנטי, הם יגידו שזו אשמת חמאס, שמנצל לצרכיו מסגדים בשכונות מגורים.

הדיבור על איפה ואיפה וסטנדרטים כפולים היה תמיד השחתת זמן לריק. אולי היה מצבור נשק איום ונורא במסגד. אולי אנשי עז א-דין אל קסאם התכנסו שם מדי לילה ומשם התכוונו לשגר את מטוסי הקרב החדישים שלהם. ואיפה יושב המטכ"ל הישראלי, כשהוא מכין תוכניות מלחמה? הוא לא יושב בסהרה, אפילו לא בנגב. מה נגיד, אם (או שמא נגיד כאשר, חס וחלילה) מישהו יפוצץ את עצמו בכניסה לסינמטק, ושולחיו יסבירו, מצטערים, הוא לא הצליח להגיע למשרד הביטחון שבקריה?

זו לא העת להזכיר שיעורים היסטוריים נשכחים, ולהגיד שכך לא מורידים שלטון. זו לא העת להציע שיקולים של היגיון וצניעות מדינית. זמנם עבר, יחד עם הסדר החדש שפעם ביקשנו ברוב יוהרתנו להשליט בלבנון ושהביא לנו את חיזבאללה, עם התוכניות המלומדות של ערביסטים יודעי כל להקטין את הפופולריות של אש"ף, שפילסו את הדרך לתנועה לאומית איסלאמית צבאית.

זמנם חלף, יחד עם ההפקעה הבולימית של אדמות פלשתיניות ובנייה היפר-אקטיווית של התנחלויות בתקופת אוסלו - שהניחו את אבן הפינה לאינתיפאדה השנייה ולנפילת פתח. זמנם של ההיגיון ושיקול הדעת עבר מזמן, עוד לפני ויחד עם ההתנקשויות המדויקות בפעילי פתח בגדה, שבסוף 2000 נחשדו בירי על חיילים. ואז קיבלנו עוד אלפי צעירים שביקשו להתחמש ואת פיגועי ההתאבדות.

אין אף פעם זמן נכון להגיד "אמרנו לכם". כי כשכבר אפשר לומר את צמד המלים הזה, איחרנו את המועד. אי אפשר להחיות את ההרוגים, אי אפשר לתקן את נזקי השחצנות, לשקם את ההריסות שגרמה המגלומניה.

זה הזמן לדבר על ההתענגות שלנו. התענגות מהטנקים ששוב מרימים ומורידים את קניהם, בהכנה לפעולה הקרקעית. מאצבעות מנהיגינו המתנופפות, לאזהרת האויב. כך אנחנו אוהבים אותם. כשהם מגייסים מילואים, שולחים טייסים להפציץ את האויב ומפגינים אחדות לאומית: ממרזל ועד לבני, מנתניהו עד ברק וליברמן.