נחמיה שטרסלר | הטעות של עוז

עד השבוע לא ידעתי שישראל היתה פעם גן עדן. זה קרה בשלושים השנים הראשונות לתקומתה. "העוני לא היה ממאיר... מי שעבד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד", כותב עמוס עוז ("אנשים אחים אנחנו", "הארץ" 2.8). עוז ממשיך להתרפק על העבר הזוהר וכותב שהיינו חברה שוויונית, ושהעולים, הפליטים ודרי המעברות, זכו לחינוך, לרפואה ולדיור ציבורי. אלא ש"כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים".

הבעיה היחידה בתיאור האידילי הזה היא שהוא לא נכון. כי נוסטלגיה היא יועצת רעה. היא צובעת את העבר בצבעים ורודים עזים, למרות שהצבע השולט היה אפור כהה. שלושים השנים הראשונות לקום המדינה היו שנים קשות, שנים של עוני ומחסור, אפליה על רקע עדתי, ורמת חיים נמוכה. מזל שאנחנו לא שם.

אני זוכר עד היום את השכן שלנו נוסע בוקר בוקר באופניים מצפון אבן גבירול ועד למקום עבודתו ביפו, כי לא היה כסף אפילו לאוטובוס. למי היתה אז מכונית? מי יצא לבילוי במסעדה? מי חלם לנסוע לחוץ לארץ? רק העסקנים הפוליטיים. מאוחר יותר, כשכבר החלו הנסיעות לחו"ל, הסיור המדהים ביותר לא היה ללובר, אלא לסופרמרקט המקומי; לראות את שפע המזון, את המגוון, את הצבעים - כאשר אצלנו היו על המדפים רק משחת שיניים שנהב, קפה נמס עלית ואטריות של אסם.

עוז כותב ש"כמעט כל הנשים והגברים עבדו". אפילו זה לא מדויק. כי כדי לעבוד באותן שנים מאושרות היית צריך להחזיק בפנקס אדום. של ההסתדרות. והחברה השוויונית של עוז חילקה דירות יפות בחצי חינם רק ל"אנשי שלומנו" בעוד ששכונות המצוקה התבוססו בדיור מחפיר.

חינוך לכל? מה פתאום. היה חינוך מצוין, עם מורים טובים, לאליטה האשכנזית, אבל לשכונות ולעיירות הפיתוח נשלחו "מורות" שהיו לא יותר מאשר חיילות בוגרות שמינית, שלא היו מסוגלות להחזיק כיתה חמש דקות בשקט, אפילו אם חייהן היו תלויים בכך.

רפואה? גם זו אגדה. הרי עד לרפורמה של חיים רמון, בראשית שנות התשעים, לא היה ביטוח בריאות ל-250 אלף איש, כי הם לא שילמו דמי חבר להסתדרות. רק מ-94' יש לנו חוק בריאות ממלכתי, וכולם יכולים לקבל שירות רפואי, אפילו אם אתה לא עובד כלל, לא משלם פרוטה, ויש לך 10 ילדים. וזה קרה דווקא בשלושים השנה האחרונות. לא בראשונות.

פעם היית יכול להינמק בעוני, ואז פקידה חמורת סבר של משרד הסעד היתה מגיעה לביקור בית, ואולי זורקת כמה גרושים. אבל בשלושים השנה האחרונות יש קצבאות ילדים שאותן מקבלים כולם, ויש גם הבטחת הכנסה שלא היתה קיימת כלל בגן העדן של עוז. הרי לא יכול להיות שעוז שכח את מרד "הפתרנים השחורים" בראשית שנות השבעים.

המזל שלנו הוא שהאבות המייסדים, למרות שהגיעו מהמהפכה הסוציאליסטית באירופה, הבינו שהסוציאליזם מוביל בסוף לעוני ומחסור, והם החלו לעבור לכלכלת שוק די מהר. התהליך הזה, שעוד לא נגמר, הציל אותנו. רמת החיים שלנו עלתה באופן חד בשלושים השנה האחרונות. היבוא נפתח, המגוון עלה, המחירים ירדו. ממשק סגור ומפגר שמסתמך על יצוא תפוזים הפכנו ליצואני היי-טק שנמצאים בחזית הטכנולוגיה.

אבל כמובן, המצב לא מושלם. הפערים גדולים ממדי והם דורשים תיקון. כי כלכלת השוק היא שיטה שזקוקה לרגולציה חזקה ולדאגה מתמדת לחלשים בחברה. לכן טוב שפרצה מחאת האוהלים.

כדי לשפר את מצב המעמד הבינוני יש לטפל במונופולים ובקרטלים, בוועדים הגדולים, בבעלי ההון שמחזיקים בחלקים גדולים מדי של המשק, בתקציב הצבא המנופח, ובמכסים המטורפים המוטלים על מוצרי המזון. וגם בבעלי זכויות היתר: החרדים והמתנחלים. בנקודה אחרונה זו אין מי שמסכים יותר ממני עם דבריו של עמוס עוז.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות