"גם דור הזוכרים הולך ומת,/ חציו בשיבה טובה, חציו בשיבה רעה,/ ומי יזכור את הזוכרים?" כתב יהודה עמיחי. גם עמיחי עכשיו בין המתים, גם ס' יזהר, ויעקב בסר וגרשון שקד הלכו לעולמם לפני כמה ימים, וטדי קולק, ויעקב חודורוב איננו. כולם השתייכו לדור בוניה של התרבות הישראלית, וכל אחד מהם לקח לבית עולמו משהו מהזיכרון המשותף של בני הדור הראשון והשני לישראליות. קולק לקח את זכר בן-גוריון החי, יזהר לקח את חצר חולדה הישנה ואת ריח האדמה הטרייה באמצע קרב בתש"ח, שקד לקח את עגנון המהלך והמדבר, וחודורוב את הרגע ההוא מול נבחרת ברית המועצות באיצטדיון רמת גן.

אבל לא רק את הבלתי-אמצעיות של הזמן שנמוג לקחו עמם, לא רק את איפה שהיינו ומה שעשינו. מותם אינו רק מות גדוליו של הדור הקודם, כי אם גם גוויעת אחרוני זוכריו. אחד אחד, ולפעמים שניים בשבוע אחד, מסתלקים מאתנו הזוכרים.

מותו של חודורוב מחדד את המחסור הזה, כי מי שצריך היה להיות השנון והמרגש שבמספידיו, עלי מוהר, הקדים אותו בכמה שבועות. צר על שניהם, על הזכור לטוב ועל הטוב שבזוכרים. אין לנו חלופה לחודורוב וגם לא למוהר. כמה שגויה הקביעה הבנאלית שאין אנשים שאין להם תחליף. דור דור וזוכריו? לאו דווקא. יש דורות המיטיבים לזכור מאחרים, ויש חברות הבנויות יותר לזיכרון מאחרות. החברה הישראלית היטיבה פעם זכור. כנראה לא עוד.

"העולם יידע רק מעט, ולא יזכור לאורך זמן, את כל מה שאנו אומרים כאן", אמר אברהם לינקולן, ולמזלו טעה. התרבות האמריקאית חקקה יפה את זכר אבותיה, למן נאום גטיסבורג המרטיט של לינקולן עצמו ועד שירו הנפלא והמינורי של וילי נלסון, "לחן אמריקאי", בפיהם של סיימון וגרפונקל: "אנו באים בספינה ושמה מייפלאואר, אנו באים בספינות לירח. בשעותיו הפחות-בטוחות של הדור, אנו שרים לחן אמריקאי. אבל זה בסדר, לא נוכל להיות ברוכים לנצח. מחר עוד יום עבודה, ואני מנסה לנוח". זהו הימנון אוזלת ידם העצובה, המיטיבה לזכור, של בני הדור שלאחר וייטנאם.

דור הביניים הישראלי היום לא פנוי לצער העדין הזה. הוא לא עושה את חשבון ההיסטוריה הישראלית ולא מנסה לנוח. אנו כורעים תחת נטל אקטואליה שמעטים כמוהו בעולם, רוכבים חסרי אונים על רכבת השדים של ההיסטוריה הישראלית. בנעורינו ניסו לאלף אותנו לזכור, ודומה שתאי הזיכרון הלאומיים כבר התמלאו עד האחרון, עד שחיקה אך ללא אפשרות מחיקה. פעם הושבענו לזכור את טרומפלדור וחנה סנש. אחר כך את בן-גוריון ועגנון, יצחק רבין ונעמי שמר. היום רבים מתיה הדגולים של ישראל מן החיים בה, והצוואות שהשאירו לנו מצריכות פנאי נפשי ותרבותי שאינו זמין. על כן אנו מבכים כעת את טובי זוכרינו, מתוך חשש שלא יהיו לנו עוד זוכרים כאלה. כי אפילו חוכמת ההספד הולכת ונעלמת לנו, באין יורשים.

הסיבה טמונה בעתיד, לא בעבר. עמיחי, מומחה גדול בתחום הזה, אמר פעם שיש לנו יותר מדי ימי זיכרון ופחות מדי זכירה. אבל הזכירה - יעידו שירי עמיחי - ממוענת לעתיד. מי שניטלה ממנו חדוות הימים שיבואו, נידון לחיי שכחה או לעונש החלופי, התבוססות ממארת בזיכרון. מי שאבדו כוחות הזכירה שלו, לא יצפה פני עתיד. במלותיו היפות של שמעון הלקין, "רק הזוכרים צומחים תמיד צמיחה חיה, רק בזוכרים העומק המיוער הזה, שמשוקעים גבהים בו".

והם צמחו צמיחה חיה, מיטיבי הזכור הללו, כי כנראה ידעו על ארגון הדיסק הקשיח משהו שדור ההיי-טק עוד לא התפנה להמציא. כך צמח יזהר בספריו המאוחרים וגרשון שקד באוטוביוגרפיה "זהות", וכך המשיך קולק לרקום עתיד לירושלים עד שכבו אורות תודעתו. ומתוך שזיקקו את הזיכרונות לכלל זכירה, התפנה להם גם זמן-עתיד שנכדיהם יכולים להתקנא בו. זה היה סודו של האדם הישראלי המוקדם נוסח אמיר גלבוע, עול ימים עם "אלפי שנים בזיכרון" ועוד "אלף שנים צעירות לפניו". עלי מוהר קרא לכך פעם, בהשראת ע' הלל, שעות לפני-הצהריים של הזמן הישראלי.

ואולי העניין הוא כלל אנושי, לא רק ישראלי. ב"עליסה בארץ המראה" של לואיס קרול יש משפט מטורף אחד שמסכם כמעט הכל. "כמה עלוב", פוסקת המלכה באוזני עליסה, "הוא הזיכרון שעובד רק לאחור".