אישור הצעת החוק המונחת על שולחן הכנסת, המכונה "חוק נהרי", הוא מכה סופית לחינוך הממלכתי בישראל. השימוש בעקרון השוויון לשם הצדקת התביעה לחייב את הרשויות המקומיות לממן מתקציבן בתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים" - שעיקרם חינוך פרטי במגזר החרדי - הוא הונאה מקוממת.

החינוך הציבורי בישראל הוא החינוך הממלכתי. למן שנותיה הראשונות של המדינה, עם חיקוקו ב-1953 של החוק המקיף היחיד המסדיר את נושא החינוך בישראל, נקבעו לחינוך הממלכתי שני מסלולים - הכללי והדתי. זה החינוך הרשמי, המחייב הן את המדינה כלפי ילדי אזרחיה והן את האזרחים, הורי הילדים, כלפי המדינה.

מחויבותה של המדינה כלפי מוסדות החינוך הממלכתי-רשמי חד-משמעית: קיומם ותקצובם עליה. מחויבותם של המוסדות האלה כלפי המדינה ברורה גם היא: עליהם לעמוד בהסדרי הפיקוח שתקבע המדינה. אלה אמורים להקיף בראש ובראשונה את תוכניות הלימודים ואת הכשרת המורים והסמכתם, וכן את נוהלי הרישום והקבלה.

לצד החינוך הרשמי נאלצה המדינה, למורת רוחה הגלויה, להכיר בקיומם של מוסדות חינוך שלא התאימו למסגרת זו. בהם היו, מצד אחד, מוסדות חינוך חילוניים מובהקים כמו בתנועה הקיבוצית או בתי ספר פרטיים אליטיסטיים בנוסח הריאלי בחיפה ובית הכרם (לימים "לידה") בירושלים, ומצד שני מוסדות חינוך דתיים פרטיים שהשתייכו לתנועות ולמפלגות החרדיות הלא-ציוניות. כך נולדה החיה החריגה הידועה בכינויה "החינוך המוכר שאינו רשמי".

רוחו של "חוק החינוך הממלכתי התשי"ג" היתה ברורה: המדינה תומכת כספית בבתי ספר של החינוך המוכר-שאינו-רשמי, והחוק אכן מאפשר לשר לאשר תמיכה חלקית כזאת מתקציב משרד החינוך, אך היא גם מפקחת על הנעשה בהם ועל תוכנית הלימודים שלהם. עומק הפיקוח כעומק התקצוב.

להשלמת התמונה ייאמר שמאז פסיקת "פירס" התקדימית במדינת אורגון בארצות הברית ב-1925, רואות מדינות המערב הדמוקרטיות-ליברליות במתן חינוך ציבורי את אחד מתפקידיהן המרכזיים. עם זאת, בשם חופש הבחירה, הן מכירות בכך שעליהן לאפשר את קיומו של חינוך פרטי לצד הציבורי, במגבלות פיקוח ובקרה מסוימות. בכל מקרה, אין מדינה בעולם שמממנת את החינוך הפרטי המתחרה בציבורי.

בעשורים האחרונים התחוללו שינויים מפליגים במפת מוסדות החינוך בארץ. בשנים האחרונות מתרחשת לנגד עינינו, מתחת לאפו ועל אפו וחמתו של משרד החינוך, מהפכה הפרטתית-ביזורית מרחיקת לכת. פרטיה הם בבחינת שפע של עצים שאסור שיסתיר את קו המתאר המרכזי של היער, והוא: הבריחה מהחינוך הממלכתי.

הבריחה מהחינוך הממלכתי הביאה בחלקה לריבוי אפשרויות הבחירה של ההורים. בצד החילוני היא מתבטאת בכינונם של בתי ספר לאמנויות, מדעים, טבע, דמוקרטיה, דו-לשוניות ודו-לאומיות. אלה מתאפיינים, ככלל, בחינוך אליטיסטי שאפשר לראותו כ"ממלכתי-פלוס" - תגבור המינימום הדל הנדרש על ידי המדינה והמסופק על ידיה, ביותר העשרה, יותר מיומנויות, ובמקרים המוצלחים גם ביותר ערכים הומניסטיים, סובלניים ודמוקרטיים. בצד הדתי נפתחו כיוונים של חינוך "ממלכתי-דתי-פלוס", גם הוא אליטיסטי, כמו בתי הספר של זרמי תל"י, מדרשיות נועם ועוד, המתגברים את החינוך הממלכתי-דתי הדל בהעשרה דתית לגווניה.

לא מאלה באה התביעה של חוק נהרי לתקציב על חשבון הרשויות המקומיות. התביעה באה מכיוונה של המסה הגדולה והגדלה בהתמדה של מוסדות החינוך החרדי המוכר-שאינו-רשמי, בעיקר של מעיין החינוך התורני לסוגיו של ש"ס, ושל מוסדות החינוך המזוהים עם אגודת ישראל ודגל התורה. עיקר הבעיה כאן הוא בכך שהחינוך המוענק במוסדות אלה, מנקודת ההשקפה הממלכתית, הוא "חינוך מינוס", תת-חינוך של ממש הפוגע בתשתית האזרחית של המדינה, הן הערכית והן הכלכלית.

בתי ספר אלה - התובעים עתה לא רק את המשך מימונם מתקציב משרד החינוך אלא גם להוסיף לכך מתקציבי הרשויות המקומיות - מנותקים מהמדינה בכל המובנים. הם מתנערים מהדרישה ללימודי יסוד, מוריהם אינם בפיקוח ותהליכי הרישום והקבלה אליהם מאפשרים אפליות עדתיות בוטות (ויעיד פסק הדין במקרה של מוסדות החינוך של "בנות יעקב" בירושלים, אפריל 2006).

ההתמודדות הערכית המורכבת, הנגזרת מזהותה העצמית של הממלכתיות הישראלית כיהודית ודמוקרטית, אינה חלה עליהם: הם נוטלים את ה"יהודית" מלוא חופניים, ואת ה"דמוקרטית" משליכים. הנוסחה הקובעת כי כעומק התמיכה כן עומק הפיקוח, מושלכת אף היא, משום שהדרישה חסרת העכבות היא למלוא התמיכה עם אפס פיקוח.

הילדים המתחנכים במסגרות אלה נידונים לחסרים במיומנויות יסוד (עברית, אנגלית, מתמטיקה, מחשבים), ובכך מובטחת להם בגרות נכה של תלות-תמיד בכספי תמיכות, וחוסר אפשרות להשתלב בכלכלת העולם הגלובלי. נוסף על הדרתם של ילדים אלה מאזרחות כלכלית שווה, הריהם גדלים בחסרים חמורים בכל הנוגע לאזרחות הפוליטית. הפגיעה בסופו של דבר היא גם בהם עצמם, בכך שיימנע מהם בבגרותם ליטול חלק מושכל במרקם החיים הדמוקרטיים של המדינה, וגם במדינה שאיכות החיים הדמוקרטיים שלה מידרדרת והולכת.

בנושא אחד חייבת בכל זאת הממלכתיות הישראלית לבוא חשבון עם עצמה בהקשר של ילדי החינוך המוכר-שאינו-רשמי במגזר החרדי. ברור לכל כי ההסבר לגידול במספר הילדים הפונים לחינוך זה (ב-2004 למדו במוסדות חינוך פרטיים 24.6% מהתלמידים, רובם במוסדות דתיים חרדיים, ובשנים האחרונות עולה שיעורם באחוז אחד בכל שנה) אינו בנהייה רוחנית אחר הדת: ההסבר נעוץ בארוחות חמות, בהסעות לבית הספר וביום לימודים ארוך. יותר ויותר הורים שאינם חרדים לא עומדים בלחצים הכלכליים מזה ובפיתויים החומריים מזה, ושולחים את ילדיהם להתחנך במוסדות של מעיין החינוך התורני ודומיו, כי שם הם זוכים לכל אלה בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי (כמו הממלכתי הכללי) הוא דל מנשוא ואין לו מה להציע מלבד מערכת שעות מדולדלת.

את עקרון השוויון יש להפעיל, אך במהופך מהאופן שבו חוק נהרי נושא את שמו לשווא: יש לדרוש בתוקף את השוואת תנאיו של החינוך הממלכתי לזה המוצע במסגרות הפרטיות הלא-רשמיות. את מלוא התקציבים הנדרשים להפעלת החוק הנלוז הזה יש להפנות ללא דיחוי כדי להציל את החינוך הממלכתי הקורס.

פרופ' אולמן-מרגלית מלמדת פילוסופיה של חינוך ומשפט באוניברסיטה העברית בירושלים