ישראל הראל, במאמרו "מזוז נגד הרצל" ("הארץ", 25.5), מזכיר לנו שגדלנו על האתוס של "קופסת התכלת", שלפיו בזכות הפרוטות שלנו נגאלו אדמות הקרן הקיימת לישראל. הוא כותב: "כשניים וחצי מיליון דונם נמצאים בבעלות הקרן הקיימת לישראל. והם נקנו, אספר לכם היום מני מזוז ושופטי בג"ץ, 'דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב' - למען היות, כפי שקבע בנימין זאב הרצל בקונגרס החמישי ב-1901, 'קניין עד לעם היהודי'".

הראל זכאי להתנגד להחלטתו של מזוז - ואפילו לאיים על שופטי בג"ץ שלא יעזו להחיל את עקרון אי-האפליה בין יהודים לערבים בהקצאת קרקעות - אבל אין ספק שלא היה רוצה שטיעוניו יתבססו על עובדות לא נכונות ועל שכתוב שקרי של ההיסטוריה, ובכך יפתח תיבת פנדורה.

לידיעת ישראל הראל: שני מיליון דונם מתוך יותר משניים וחצי מיליון שבבעלות קק"ל, לא נקנו בפרוטות שהושמו בקופסת התכלת אלא היו אדמות נטושות של ערבים שדוד בן גוריון "מכר", במניפולציה אופיינית, לקק"ל ב-1949-1950. העסקה הראשונה סוכמה ב-27 בינואר 1949. היא כללה מכירת מיליון דונם של אדמות נטושות באזורים שונים תמורת כ-18 מיליון לירות.

היתה זו החלטה לא ממלכתית וגם בלתי חוקית. ממשלת ישראל מכרה קרקעות שלא היו בבעלותה, אלא נתפסו במלחמה (וגם החוקים שהספיקה לחוקק לא הקנו לה בעלות עליהן), לקק"ל. בן גוריון השיג שלושה יעדים. ראשית, הוא העביר את הטיפול בקרקעות הנטושות שעליהן תוכננו יישובים חדשים ממפ"ם, שהחזיקה בתיק החקלאות, לקק"ל, שהיתה בהשפעת מפא"י; שנית, הוא יכול היה לרחוץ בניקיון כפיו בכל הנוגע להמשך החרמת הקרקעות; ושלישית, הוא קבע עובדה פוליטית שסגרה את הדרך בפני שובם של הפליטים.

שבוע לפני ההחלטה על מכירת מיליון הדונם, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה 194 שלפיה יורשו הפליטים לחזור לביתם, ואם יבחרו שלא לחזור יקבלו פיצויים. בן גוריון רצה שהממלכתיות הישראלית לא תתלכלך בעניינים שנדף מהם ריח כבד של אי-חוקיות, חריגה מנורמות בינלאומיות ואי-מוסריות.

ראשי הקק"ל ידעו היטב שהמכירה לא חוקית, אבל היה להם חשוב לקבוע את העובדה שהם ימשיכו לשמש כמוסד שיחזיק בקרקעות העם היהודי ויפתחן לצורך התיישבות. הם עמדו על כך שממשלת ישראל תתחייב "לעשות את כל הסידורים החוקיים (בעתיד) כדי שהקרקעות תירשמנה בבעלותה המלאה של הקק"ל לפי חוקי מדינת ישראל".

באוקטובר 1950 מכרה הממשלה לקק"ל מיליון דונם נוספים, וכך הועברו לבעלותה כ-40% מהשטח הנטוש. הרכוש הקרקעי של קק"ל, שהיה ערב הקמת המדינה כ-900 אלף דונם (מתוך כ-1.8 מיליון בבעלות יהודית), גדל ביותר מפי שלושה.

ההבחנה בין הרכישות הוולונטריות מבעלים ערבים בתקופת המנדט ל"גאולת הקרקע" מידי ממשלת ישראל טושטשה, ואדמות העקורים הערבים הפכו לאדמות הלאום היהודי, שעליהן חלים כללי ההחכרה של קק"ל שאוסרים את החכרתן ללא יהודים. בכך נקבע עיקרון שמפלה בין אזרחי מדינת ישראל היהודים לאזרחיה הערבים, שמבני עמם העקורים הוחרמה האדמה (או "נקנתה") ואשר בעבורה לא זכו העקורים לפיצוי כלשהו.

לימים הוקם מינהל מקרקעי ישראל, שמנהל את קרקעות המדינה ואת קרקעות "הלאום היהודי". במוסד זה מיוצגת קק"ל, גוף אנכרוניסטי שהושאר על כנו רק משום שדוד בן גוריון לא רצה להתעסק בעניינים מפוקפקים. ייצוגה הנכבד במינהל מאפשר לה להכתיב למדינת ישראל החלטות בתחום הקרקע, וכך אפשר לתרץ מערכת שלמה של אפליות נגד אזרחיה הלא יהודים של המדינה. החלטתו האמיצה של מזוז באה לכפר על חטא קדמון זה, וראוי שישראל הראל ייזהר ולא ינצל לצרכיו האידיאולוגיים מיתוסים שיקרים לרבים מאתנו.