הנתונים לא משאירים מקום רב לספק: אי-ההכרה בכפרים הבדווים בנגב משמעה אפליה בוטה. בכל כפר לא-מוכר מתגוררים 500-5,000 אזרחי המדינה, ועל פי אמות מידה תכנוניות מקובלות בישראל מדובר ביישובים לכל דבר ועניין. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה יישוב כמקום שתושביו גרים בו בקביעות, לפחות 40 מהם בוגרים, יש בו ועד מקומי, הוא לא נמצא בתחום השיפוט של יישוב אחר והוא מוכר על ידי משרד הפנים. כך, הכפרים הבדוויים עומדים בכל הקריטריונים האובייקטיוויים - רק שרירות שלטונית מונעת מהם הכרה.

50 אלף תושבי הכפרים הלא-מוכרים אינם מקבלים הכרה מהרשויות ועקב כך אינם זכאים לשירותים כלשהם, ולו בסיסיים ביותר. ליישובים שבהם הם מתגוררים - שאינם מסומנים כלל על המפה - אין תוכניות מתאר ולא פותחו בהם תשתיות כגון כבישים, מים, ביוב וחשמל. הבדווים אינם יכולים לקבל היתרי בנייה ולכן הם מנועים מלבנות בתים כחוק ונאלצים לחיות תחת איומי הריסה. זאת, אף שהמדינה היא שיישבה אותם במקומם לפני למעלה מ-50 שנה או שהם שם מלפני קום המדינה.

יישובים יהודיים בעלי מאפיינים דומים לכפרים הלא-מוכרים זכו, ככלל, להכרה. ישנם אף יישובים יהודיים שקמו באופן פרטי ללא כל הליך ואישור תכנוני והוכרו בדיעבד. כמו כן, מעולם לא החליטה המדינה לדרוש מתושבי יישוב יהודי קיים בישראל לעבור ליישוב שכן או לעיר הסמוכה - כפי שלמשל מתבקשים תושבי הכפרים לעבור לגור בעיירות בדוויות מוכרות, כמו רהט.

נראה שכשהדברים אמורים באוכלוסייה היהודית, לא רק שלא קיימת תופעה של אי-הכרה ביישובים קיימים, אלא שמותר להקים יישובים חדשים בניגוד לכל היגיון מקצועי-תכנוני. בעוד עשרות-אלפי אזרחי המדינה מחכים לשווא להכרה זה 60 שנה, הממשלה יזמה ויוזמת הקמת יישובים קהילתיים חדשים בנגב - ליהודים כמובן - חלקם באתרים שבהם שוכנים כפרים לא-מוכרים. כמו כן, המדינה מתכוונת להקים עוד עשרות חוות בודדים ברחבי הנגב בנוסף לאלה הקיימות, אף שהוקמו בניגוד מוחלט למדיניות התכנון הארצית ולהנחיות המועצה הארצית לתכנון ולבנייה.

היקף הבעיה איננו עצום כפי שנוטים להציגו: בסך הכל מדובר ב-46 כפרים המרוכזים בשטח המהווה כ-2% בלבד משטחי הנגב - 12 מביניהם הוכרו טיפין-טיפין במשך השנים, ואין שום מניעה תכנונית לקדם לאלתר תהליך הכרה ב-34 הנותרים.

אפלייתה המתמשכת של קהילת הבדווים תושבי הכפרים הלא-מוכרים היא אות קין על מצחנו. על הממשלה להכיר בהם לאלתר, ועל מערכת התכנון להפסיק להתייחס לכפרים אלה כאילו הם שקופים. עליה לשלבם בכל התוכניות הארציות המחוזיות והאזוריות ולאפשר לתושביהם זכויות בסיסיות כגון קורת גג, תשתיות וזכות לייצוג מוניציפלי.

ילדים בכפר הבדווי אל-זערורה. יישובים יהודיים בעלי מאפיינים דומים לכפרים הלא-מוכרים זכו, ככלל, להכרה