בשבוע שעבר התפרסם ב"הארץ" שיר הלל לתל אביב של רון חולדאי. הוא התחיל כסיפור המרכזי בעמוד הראשון, והמשיך בנדיבות פנימה תוך שהוא כולל אפילו הדגמות ויזואליות של "לפני ו"אחרי", בטכניקה שהועתקה אחד לאחד מהפמפלטים של העירייה.

הפרויקט העיתונאי הזה הציג לטעמי תמונה חלקית ושטחית, התעלם מהיבטים שנויים במחלוקת בעבודתו של חולדאי, ונצמד לנרטיב מסוים מאוד: תל אביב היתה במשך עשרות שנים עיר מתפוררת ומטה ליפול, עד שהגיע חולדאי והושיע אותה. הפרויקט הזה לא היה לרוחי, וזה בסדר - חילוקי דעות מעל דפי העיתון הם חלק מהייחוד שלו. מה שפחות תקין בעיני הוא העדר שקיפות מול הקוראים.

לפני הקוראים לא הובא מידע פנימי חשוב מאוד: רון חולדאי ופמלייתו ביקרו שבועות ספורים לפני הפרסום במערכת ונועדו לשיחה עם עשרות מעורכי וכתבי העיתון. הפגישה הוגדרה כשיחת רקע חופשית, והוסכם שהנאמר בה אינו לציטוט. למרות זאת בחר חולדאי להגיע אליה כשהוא חמוש לא רק במנכ"ל העירייה, אלא גם ביח"צנית, דובר ושתי עוזרות דובר. על אף שנתבקש מראש להימנע מכך, פתח ראש העיר במצגת ארוכה, שמנתה את שבחי עשייתו. פרק של כבוד יוחד כמובן לתמונות "לפני" ו"אחרי". כשהתפנה לבסוף להתדיינות עם הנוכחים, התברר במפתיע שהוא נמצא במגרש ביתי מאין כמוהו. זמן קצר אחר כך, כאמור, התפרסם הפרויקט המהלל. סמיכות הזמנים מעוררת תחושה לא נוחה, אולם הבעיה העיקרית היא בתוכן.

אין חולק על העובדה שחולדאי קידם את תל אביב בתחומים מסוימים. אבל כהונתו, בעיקר בקדנציה השנייה, רחוקה מלהיות נתונה בקונסנסוס: ה"בולדוזר" שלו זורע, לצד מפעלות הבנייה, גם הרס ועוגמה. במנת הנחת שלו מ"הארץ" הוא זכה באותו שבוע ממש שבו ניסה להכחיד עוד מוסד עירוני תרבותי מהמעלה הראשונה. הפעם לא היכל התרבות, אוסישקין או בריכת גורדון, רק "המנזר" (במלעיל) - מסבאה צנועה אך פופולרית, שב-14 השנה האחרונות מהווה בית שני למאות לקוחותיה הקבועים. צו הסגירה למקום האהוב הזה, שמעולם לא עולל רע לאיש, הוצא בתואנה של "הפרעה לשכנים", למרות שהוא ממוקם בחלקו הסואן ביותר של רחוב אלנבי עתיר האוטובוסים, בסמיכות לעשרות ברים ומזללות נוספים. רק פסיקתה המתבקשת של השופטת יסכה רוטנברג הביאה לפתיחתו מחדש למחרת. חולדאי מרבה להתהדר בנוצות של "ערכיות" ו"דמוקרטיה", אולם שוב הוכח שהדרך האזרחית היחידה לבלום אותו ואת אנשיו היא בערכאה שיפוטית.

המהלכים הללו, כמו רבים לפניהם, מעידים כי חולדאי אינו מבין לעומק את סוד כוחה ויופיה של המטרופולין. ראש העיר שהתוודה במהלך הקדנציה הראשונה שלו כי "לא התאהב" בתל אביב, מתעקש לבחון אותה דרך עדשות נדל"ניות ותועלתניות. נטייתו המוצהרת לנכש מרחובות העיר את המסבאות והמסעדות לטובת גיטאות מרוחקים של "אזורי בילוי" מעידה על ניתוק וחוסר הבנה. תושבי העיר מדירים רגליהם מהמקומות הללו, ואהבתם לתל אביב מושתתת בדיוק על ההפך - הקפה והפאב והמכולת השכונתיים, כמו במנהטן או בפאריס.

חולדאי ימשיך להיות ראש עיר מצוין למעמד הבינוני-גבוה, שמתגורר לרווחתו בצפון העיר וברמת אביב, או במגדלי היוקרה שמעיבים על קו האופק העירוני. הוא לא גילה מעולם עניין בהתעמרות שעברו תושביה הזרים של העיר, נשאר אדיש למדי למצוקת הדיור המחריפה של הצעירים, ומנהל מאבק מתמשך במוסדות הבילוי והתרבות שיקרים ללבם של ותיקי העיר. גאוותו על "תחייתה" של תל אביב מתנכרת לחלק משמעותי ממעלותיה ותושביה, וסופה להיזכר כהיבריס; השאלה היחידה היא מי יירד עקב כך מנכסיו ראשון - העיר או ראש העיר.