שוב ילדים. חמישה ילדים עזתים הרוגים בתוך שמונה ימים. אטימות הלב הציבורית לנוכח הריגתם - שלושת האחרונים, למשל, זכו רק לידיעונת בשולי עמוד 11 ב"ידיעות אחרונות", עניין מחליא כשלעצמו - לא יכולה לטשטש את העובדה שצה"ל מנהל מלחמה נגד ילדים. לפני שנה היו חמישית מהרוגי מבצע "גשמי קיץ" ילדים; בשבועיים האחרונים הם היו רבע מ-21 ההרוגים. אם חלילה ייפגעו ילדים בשדרות, יהיה עלינו לזכור זאת, לפני שנרעיש עולמות.

צה"ל מסביר, כי הפלשתינאים נוהגים לשלוח ילדים לאסוף את משגרי הקסאמים. אמנם, במקרה הזה, הילדים שנהרגו לא אספו משגרים. שני ההרוגים הראשונים אספו חרובים ושלושת האחרים - לפי התחקיר של צה"ל עצמו - שיחקו בתופסת. אבל אפילו אם נקבל את טענת צה"ל שבאופן כללי יש מגמה כזאת (והדבר לא הוכח) לשלוח ילדים לאסוף משגרים - הרי מצב כזה היה צריך להביא להפסקה מיידית של הירי באוספי המשגרים.

אלא שלצה"ל לא משנה אם קורבנותיו עלולים להיות ילדים - עובדה שהוא יורה בדמויות החשודות בעיניו, ביודעו - לפי טענתו שלו עצמו - שהן עלולות להיות ילדים. צה"ל שיורה לעבר אוספי המשגרים הוא לפיכך צבא שהורג ילדים. לא מדובר על כן בטעויות (סדרתיות) מצערות, כפי שהדבר מוצג, אלא בזילות חיי הילדים ובאדישות מחרידה לגורלם מצד הצבא.

חברה ששיקולים מוסריים נחשבים בעיניה, היתה לפחות שואלת עצמה: האם מותר לירות במי שמתקרב למשגרים, גם כשיודעים שחלקם ילדים קטנים, נטולי שיקול דעת, ולכן לא בני ענישה - או שמא אנו מתירים כל רסן מהפעולות המלחמתיות שלנו? גם אם נקבל את טענות הצבא, שאמצעי הראייה המשוכללים שלו לא מאפשרים להבחין בין ילד בן 10 ובין מבוגר, אי אפשר לפטור את צה"ל מאחריותו למעשה הנפשע. אפילו אם היינו מניחים - הנחה מעוותת לגמרי - שכל מי שמתקרב למשגרים הוא בן מוות, העובדה שמדובר בילדים היתה צריכה לשנות את הכללים. כשמוסיפים לכך את העובדה שהירי באוספי המשגרים לא הביא להפסקת הקסאמים, גם לא לצמצומם, עולה החשד המצמרר שצה"ל יורה - גם כשהוא יודע שעלולים להיות שם ילדים - כדי לנקום ולהעניש. חייו של שום ילד משדרות לא בטוחים יותר כתוצאה מההרג הזה, להיפך.

מי שיעיין בתום לב בהשתלשלות האירועים בחודשיים האחרונים יגלה שלקסאמים יש הקשר: כמעט תמיד הם משוגרים אחרי פעולות חיסול של צה"ל, וכאלו היו רבות. השאלה מי התחיל אינה שאלה ילדותית בהקשר הזה. צה"ל חזר לחיסולים ובגדול, ובעקבותיהם באה התגברות של ירי הקסאמים. זאת האמת ואותה מעלימים אצלנו. מאז נכנסו גבי אשכנזי ואהוד ברק לתפקידיהם, הותר הרסן. אילו היה ברק נציג הימין, אולי כבר היתה נשמעת זעקה ציבורית כנגד השתוללות צה"ל בעזה. אבל לברק מותר הכל ואפילו העובדה שהקורבנות הם ילדים לא משנה - לא לו ולא לציבור הישראלי.

כן, הילדים של עזה מתגודדים סביב הקסאמים. זה כמעט העניין היחיד שיש להם בחייהם. זהו פארק השעשועים שלהם. מי שמטיף להוריהם בהתנשאות "לשמור עליהם", לא ביקר בבית חאנון מעודו. אין שם דבר, זולת הסימטאות המטונפות והבתים הדלים. גם לו נכונה הטענה שמשגרי הקסאמים מנצלים את הילדים האומללים הללו, דבר שלא הוכח, אסור שהדבר יעצב את הדיוקן המוסרי שלנו. כן, מותר להתאפק ולהיזהר. כן, לא תמיד צריך להגיב, בעיקר לא כשזה נגמר בהרג ילדים.

הדרך להפסיק את ירי הקסאמים איננה באמצעות הרג ללא הבחנה. לכל משגר יש תחליף. פתיחת שנת הלימודים, אצלנו ואצלם, מבשרת רעות. מי שבאמת רוצים להפסיק את ירי הקסאמים, צריכים להגיע להסכם הפסקת האש עם הממשלה המכהנת בעזה. זו הדרך היחידה והיא אפשרית. החיסולים, ההרעשות והרג הילדים יפעלו בדיוק בכיוון ההפוך. ובינתיים, תראו מה קורה לנו ולצבא שלנו.