בעקבות הידיעות על מו"מ מחודש להסדר קבע עם הפלשתינאים שב פרופ' גדעון ביגר ומעלה את ההצעה להעביר שטחים מאוכלסים בערבים-ישראלים למדינה הפלשתינית שתקום, בתמורה להעברת חלק מהיישובים הישראליים בגדה לריבונות ישראל ("הדרך היחידה להסכם", "הארץ" 14.8). כך יובטח הרוב היהודי במדינת ישראל ויוגדל שטח ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אך כשבוחנים את פרטי ההצעה מבחינה מעשית ובעיני המשפט הבינלאומי והישראלי, מגלים שמדובר ברעיון לא מעשי ומסוכן.

ביגר טוען שרעיון חילופי השטחים הועלה בעבר כדי להבטיח את מה שהוא מכנה "השוויון הלאומי", המופר להבנתו מעצם העובדה שבישראל קיים מיעוט ערבי, בעוד שבפלשתין העתידה לקום אין מיעוט יהודי. אך האמת היא שההצעה לחילופי שטחים עלתה בקמפ דייוויד, בטאבה, בז'נווה ואצל הנשיאים ביל קלינטון וג'ורג' בוש כדי לספק את האינטרסים הישראליים ולהתגבר על הקושי שבפינוים של מאות-אלפי ישראלים מהשטחים, למרות מעמדן הלא-חוקי של ההתנחלויות במשפט הבינלאומי.

תומכי ההצעה מבקשים להביא ל"התאמת קווי שביתת הנשק למציאות הדמוגרפית שהתהוותה בארץ ישראל". די במבט חטוף במפות שמפרסם פרופ' ארנון סופר כדי להבין כמה מסוכנת קביעה גורפת זו. קל יותר לחבר את הגליל הערבי לג'נין ואת ריכוזי הבדווים בנגב לאזור חברון, מאשר לשלוח אצבע של 21 ק"מ ללב השומרון כדי לחבר את אריאל לישראל. מי ערב לכך שאחרי שישראל תביע נכונות לפתוח את גבולות 67', שעל בסיסם היא נהנית מ-78% מהשטח בין הירדן לים, הדבר יסתיים בכך ולא יגרום לפתיחת תיקי 48' - גבולות החלוקה, בינאום ירושלים, הרס הכפרים, הפליטים הפנימיים, האדמות המופקעות, הרכוש שנותר ועוד.

ביגר מביא כדוגמה את חילופי האוכלוסייה בין יוון לטורקיה ובין הודו לפקיסטאן (שבמהלכם מתו רבים). אבל החוק הבינלאומי היום אוסר מפורשות על כל העברה של אוכלוסייה משום החשיבות הרבה המוענקת למקום המגורים ולמרקם החיים בסל הבינלאומי של זכויות האדם.

היתכנותה של העברת הריבונות תלוי בראש ובראשונה בהסכמה פלשתינית - תנאי הכרחי שביגר כלל אינו מתייחס אליו. אבל לאש"ף אין כל אינטרס להיכנס למהלך שאותם אזרחים ערבים האמורים להפוך אזרחי המדינה החדשה מתנגדים לו נחרצות. אש"ף מעוניין בשטחים נוספים ריקים מכל אוכלוסייה לטובת קליטת הפליטים.

גם אם הארגון ישנה את עמדתו, עדיין יצטרכו הצדדים, על פי מה שהופך למקובל ומחייב בדין הבינלאומי היום, להעמיד לכלל התושבים באזור שתי אפשרויות לשמור על אזרחותם הישראלית. גם זהו תנאי הכרחי שנעדר מהצגת הדברים על ידי ביגר: אותם אזרחים יוכלו להעתיק את מקום מגוריהם לתוך ישראל, או לשמור על האזרחות הישראלית תוך המשך המגורים בשטח המועבר, דבר שיחייב את ישראל בהסדרי מעבר ותעסוקה מורכבים, אך ישלול מהם את הזכות להשתתף בבחירות לכנסת ומילדיהם, שייוולדו בפלשתין, אף את האזרחות.

ביגר טוען שהמהלך יצמצם את המיעוט הערבי ל-14% מהאוכלוסייה בישראל, וטוען כי 200 אלף ערבים יעברו לרשות הפלשתינית. אך מעשית לא ניתן להגיע לכך. הדבר מחייב את העברתם של יישובים ערביים היושבים ממערב לכביש "חוצה ישראל" - קלנסואה, טירה וג'לגוליה; ויתור על גוש ההתנחלויות שקד בכדי להעביר את יישובי ואדי ערה וויתור על גוש יישובי מערב השומרון (אלקנה, אורנית, שערי תקווה, עץ אפרים ועוד) באם רוצים להעביר את כפר קאסם וסביבתו.

אם מורידים את היישובים הללו, שבלתי אפשרי להעבירם, יוצא שרק 12% מהמיעוט הערבי בישראל - 2.3% בלבד מאוכלוסיית המדינה יועבר לרשות הפלשתינית. זאת ועוד: שטח מגוריה של אוכלוסייה קטנה זו משתרע על קצת יותר מ-120 קמ"ר, הרבה פחות ממה שישראל מבקשת לספח במסגרת גושי ההתנחלויות בגדה.

הדרך הנכונה לצמצם את המיעוט הערבי החי בישראל היא הסכם קבע שבמסגרתו 250 אלף ערביי מזרח ירושלים יעברו לריבונות פלשתינית ויאבדו את התושבות הישראלית. כך, היחס בין יהודים וערבים יחזור להיות כפי שהיה ערב מלחמת ששת הימים.

התשובה הישראלית לזרמים הערביים הבדלניים השוללים את אופיה היהודי של מדינת ישראל טמונה בהשוואת הזכויות והחובות של ערביי מדינת ישראל ובכינונה של מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הגדה ורצועת עזה.

המדינה הפלשתינית תממש את תביעתו וזכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ותאפשר לכלל אזרחי ישראל הערבים להגדיר את זהותם והשתייכותם למדינת ישראל ולבחור, מעמדה לאומית שוויונית, את המדינה שאתה הם מזדהים ושבה הם מבקשים להתגורר ולממש את אזרחותם.

הכותב היה ראש מנהלת השלום בממשלת אהוד ברק ומחותמי יוזמת ז'נווה