מחמוד עבאס חייב להישאר בבית. בתנאים הנוכחיים אסור שייסע לוואשינגטון. גם פגישותיו עם אהוד אולמרט הופכות בהדרגה לעניין משפיל ומבזה לעמו, ששום דבר טוב לא יצמח מהן. הדעת אינה סובלת עוד את החיזיון של ביקורים לבביים של מנהיג פלשתינאי בירושלים, עם הרעפת הנשיקות על לחייה של רעיית ראש ממשלה, שמאיים באותו זמן על מיליון וחצי מבני עמו במצור, בהחשכה ובהרעבה.

אם אבו מאזן היה מנהיג לאומי אמיתי, ולא קמעונאי זעיר, היה עליו להודיע: לא ועידה ולא פגישות, עד שיוסר המצור מעל עזה. אם היה ניחן בשיעור קומה היסטורי, היה מוסיף: ועידה - רק עם איסמעיל הנייה. גם הוא מייצג את הפלשתינאים. ואם ישראל היתה באמת רוצה בשלום, ולא רק ב"הסכם עקרונות" עם מנהיג-בובה שלא יוביל לכלום, היה עליה לכבד זאת. גם ישראל צריכה להיות מעוניינת בכך שאבו מאזן ייחשב למנהיג בעיני עמו, ולא רק לבובה על חוט שמונעת על ידי ישראל וארה"ב או על ידי שיקולי כוח קצרי מועד.

לאבו מאזן החלש יש עכשיו כוח. בזמן שבוואשינגטון, ואולי גם בירושלים, כה משתוקקים להזדמנות הצילום המכונה "ועידת שלום", כדי להציג "הישג" כלשהו - הוא יכול וצריך לאיים בהחרמה, כדי לנסות ולהשיג לפחות משהו לבני עמו. גם בעזה, זו שבידי חמאס שנוא נפשו, חיים פלשתינאים, ואבו מאזן לא יכול עוד להתעלם מהמצב הבלתי אנושי שבו הם חיים, כלואים על ידי ישראל.

אלא שהרושם הוא שאבו מאזן הוא לא יותר מעסקן-שרדן. לא בגלל תמימותו ולא בגלל חולשתו הוא משתף פעולה בנשף המסיכות האמריקאי-ישראלי: עבורו עזה היא עכשיו "שטח עוין" לא פחות מאשר עבור ישראל. בינו ובין ישראל מתקיימת לפיכך אחדות אינטרסים מבישה, שלא תועיל לשני הצדדים. על פי התנהגותו, אבו מאזן לא רק שאינו מתנגד למה שישראל מעוללת לעזה, אולי הוא אף שותף לדוקטרינת העיוועים שעל פיה הלחץ האכזרי יוליד כניעה של חמאס וחזרה של התושבים לחיקו של פתח. בכך מוכיח אבו מאזן, אמנם, שאינו אפרוח-שעדיין-לא-צמחו-לו-נוצות, כפי שכינהו אריאל שרון, אלא תרנגול ציני, שטובת עמו ממנו והלאה.

ועידת שלום אמיתית היתה צריכה להזמין את כל הצדדים הנצים. שלום עושים בין אויבים מרים. השאלה המכריעה אינה אם סעודיה תשתתף או לא - לכך אין כל משמעות - אלא אם לוועידה תגיע נציגות פלשתינית אמיתית. אבו מאזן מייצג, לכל היותר, את מחצית עמו והוא יכול להשיג, במקרה הטוב, חצי הסכם, שאף הוא לא יחזיק מים עם אופוזיציה חזקה של חמאס. האינטרס של כל הצדדים, כולל של אבו מאזן, הוא לגרור את חמאס לשולחן הדיונים. ועידת שלום בלי חמאס ובלי סוריה היא בדיחה. אבל הקואליציה קצרת הראות של המשולש המלאכותי, ירושלים-ואשינגטון-רמאללה, מנסה להציג חיזיון שווא של "שיחות שלום" ללא השתתפות הפרטנרים המכריעים, והעולם מריע למצג השווא הזה.

קשה כנראה לצפות מאבו מאזן שיתעלה מעל שיקוליו הצרים ויקרא להזמנת חמאס, שנבחר, כזכור, להנהיג את הממשלה הפלשתינית בבחירות דמוקרטיות. אבל המינימום שנדרש ממי שנושא בתואר הרם "נשיא הרשות הפלשתינית" הוא שינסה לדאוג לכל בני עמו, בעיקר כשהם שרויים במצוקה כה נוראה. אלא שבמקום לפעול להפסקת אש ולפתיחת עזה לעולם, עסוקים עכשיו בניסוחו של עוד נייר עמדה - כזה שלא יהיה שווה את הנייר שעליו ייחתם וייזרק עד מהרה אל פח האשפה של ההיסטוריה כקודמיו - ובהטלת עוד ועוד גזירות אכזריות על תושבי עזה. בפארסה הזאת, המתרגשת עלינו מוואשינגטון, אסור לאבו מאזן להשתתף.