לפני יותר מ-40 שנה נחקק חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות - תשכ"ב 1962, שקבע כי בהעדר הסכמה בין ההורים, בית המשפט יקבע את ענייני האפוטרופסות והמשמורת לפי טובת הילד, אך הוסיף שעד גיל 6, הילד יועבר אוטומטית לאם ("חזקת הגיל הרך"). באותה תקופה היתה חלוקת תפקידים מוגדרת במשפחה: האם היתה עקרת בית וטיפלה במטבח ובילדים, ומהאב ציפו שיפרנס את המשפחה.

מאז עברנו כברת דרך משמעותית. אמהות מהוות חלק משמעותי משוק העבודה ואבות נכנסו למטבח ומשתתפים בטיפול בילד. נכון, טרם הגענו לשיוויון סטטיסטי, אבל המגמה מבורכת. ביטול החזקה ששלחה את האם למטבח ולילדים יפנה את האמהות לשוק העבודה, ויאפשר לאבות לקחת חלק שווה בגידול הילדים.

בעקבות הידיעות על כוונתה של הוועדה לבחינת חלוקת האחריות ההורית לאחר פרידה וגירושים, בראשות פרופ' דן שניט, להחליף את חזקת הגיל הרך בחוק חדש התעורר השיח הציבורי בנושא. ראוי להתייחס בכובד ראש לטענות שהועלו.

ראשית, עלתה השאלה מדוע יש לבטל את חזקת הגיל הרך אם מבחינה סטטיסטית אמהות עדיין מטפלות יותר בילדים. התשובה היא שדווקא משום שעדיין אין שוויון יש צורך להאיץ את השינוי החברתי ולהסיר את החסם החוקי הגדול ביותר לשוויון לאחר פרידה.

כמו כן, עלה החשש שאבות ישתמשו בילדים כחלק ממאבקי הגירושים. אולם בדיוק באותה מידה קיים חשש שאמהות ישתמשו בילדים כחלק מהמאבק. לכן, ראוי שיימצא פתרון שימנע כל שימוש בילדים בתהליך הגירושים על ידי מי משני הצדדים, ואף יביא להקטנת הקונפליקט ביניהם.

נטען גם שיש לפצות את ההורה שטיפל יותר בילד, קרי, האם. לכך ניתן להשיב שבדרך כלל עבודה איננה קריירה אלא עול פרנסה, ורוב ההורים היו מעדיפים לבלות יותר עם ילדיהם במקום לבלות שעות ארוכות במקום עבודתם. לכן אולי ראוי לפצות בתהליך הגירושים דווקא את ההורה שעבד יותר מחוץ לבית. שני הטיעונים צודקים אבל אינם ראויים, משום שהילד לא צריך להיות כלי לפיצוי ההורים על תהליכי הנישואים והגירושים שלהם.

הגירושים הם דווקא הזדמנות טובה להביא לשיתוף שני ההורים בתהליך הטיפול בילד. ראוי שהחוק שיחליף את חזקת הגיל הרך יקבע את הקשר בין הילד לשני הוריו, יפחית את החיכוך ביניהם וימנע את התחרות מי מביניהם הורה טוב, זאת מתוך הכרה שכאשר אין נסיבות מיוחדות, שני ההורים טובים בדרכם שלהם.

החוק החדש צריך לקבוע הליך שבמסגרתו שני ההורים יציעו תוכנית לחלוקת האחריות ההורית בין האב לאם בכל התחומים. במידה ותושג בין ההורים הסכמה, הרי שהיא תתקבל - כמובן, בהעדר נסיבות מיוחדות של פגיעה אפשרית בילד.

בניגוד למצב ששורר היום, הגורם המתאם (פקידת הסעד) לא יתערב כדי לקבוע מי ההורה הטוב ביותר, אלא יסייע למציאת הסכמה, ויתמוך בהורה שבמסגרת תוכניתו יישמרו הקשר והאחריות של ההורה השני. אחד הקריטריונים לקביעת יכולת הורית יהיה שיתוף ההורה השני. בכך המערכת תעודד את הצדדים לשיתוף פעולה. בהעדר הסכמה, ברירת המחדל תהיה חלוקת אחריות הורית שווה. סטייה מברירת המחדל תיעשה רק בנסיבות מיוחדות למען טובת הילד, ויהיה צורך לנמקה.

הכותב פעיל בעמותה למען הורות שווה