בפעם האחרונה נסענו יחדיו לגן אינדירה גנדי. כמעט שנה חלפה מאז. אל גן הילדים הזה, בפאתי בית לאהייה, באנו עם נהגי המוניות העזתים המסורים שלנו, מוניר וסעיד, לתעד את הריגתה של הגננת נג'ווה חלייף לנגד עיני פעוטיה מפגז של טנק, שהחטיא רק בכמה מטרים את המיניבוס של ילדי הגן. מאז לא יכולנו עוד לחזור לעזה.

כמעט שנה שהרצועה סגורה לחלוטין לפני העיתונאים הישראלים. צה"ל והשב"כ החליטו על כך משום שמסוכן בעזה. עיתונאי ישראלי יכול לנסוע לסוריה, לעיראק, לסעודיה - אבל לא לעזה. הגדה המערבית עדיין פתוחה לעיתונאים, גם שם מסוכן, אבל על עזה הוטל איפול מוחלט. רק רוני דניאל יכול עוד להצטרף אל הכוחות, לחשוף את היד הקלה על ההדק - כפי שעשה בכתבתו בערוץ 2 ביום חמישי - ולשיר להם שיר הלל. המקום שנוכח כל כך בתודעה הציבורית, שמכתיב את סדר היום הביטחוני והמדיני, נסגר לסיקור לפני התקשורת הישראלית בידי הרשויות הישראליות.

מי שציפה שמציאות בלתי נסבלת כזאת תעורר כאן קול מחאה, התבדה. בלאו הכי הקוראים לא רוצים לקרוא, הממשלה והצבא לא רוצים שיידעו והעיתונאים לא משתוקקים לספר. לא בג"ץ, לא אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות, לא האגודה לזכויות האזרח, שום מאבק אמיתי למען חופש הסיקור שהוא גם חופש הביטוי, המידע והעיסוק. אילו היה מדובר בפרק זמן מוגבל, אפשר עוד היה להבין זאת, אבל עד מתי? עד שכל הפלשתינאים יתפקדו לקדימה?

מניעת הסיקור זה כמעט שנה גורמת לנו למעול באופן חמור בתפקידנו. התקשורת לא מספקת את השירות שעליה לספק, וחמור מכך, היא אף מתמסרת לאיסורים שהושתו עליה בהכנעה, תוך טשטוש המציאות. לא אחת, מעט הכתבים שעוד טורחים לסקר את עזה מסובבים בכחש את צופיהם וקוראיהם, תוך יצירת מצג שווא כאילו עתה זה חזרו משם. מילא שהצרכנים לא מוחים על העדר השירות - גם מנויי "יס" יושבים בשקט - אבל העיתונאים?

זכותה וחובתה של המדינה למנוע מאזרחיה סיכונים מיותרים. אבל אין לה כל זכות למנוע ממי שממלאים תפקיד חיוני למלאו. העיתונאים שחצו בעבר את מחסום ארז עשו זאת באחריותם האישית והמקצועית, תוך חתימה על טופס שמצהיר כך. רון בן ישי, מהנועזים בתחום, השווה את נסיעתו האחרונה לסוריה לעבודתו של טכנאי שמטפס על עמודי מתח גבוה. העבודה מסוכנת אבל חיונית, ואיש לא יעלה בדעתו למנוע אותה ממנו. בן ישי יכול לנסוע לדיר א-זור, אבל לא לדיר אל-בלח.

חוץ מבורמה, אין הרבה מקומות סגורים כאלה בעולם. נכון שישראל מאפשרת מעבר עיתונאים זרים לעזה, וטוב שכך, אם כי הדבר יוצר מציאות מגוחכת שבה אמצעי תקשורת כ"הארץ", שעוד יש להם עניין לסקר את הנעשה, משתמשים בשירותי הזרים כדי לספר לקוראיהם מה נעשה שם. אבל בכך אין די. לישראלים מגיע לקרוא ולצפות בחומרים עיתונאיים שנאספו על ידי ישראלים. הכתב האיטלקי או הכתבת השוודית שנשלחו על ידי "הארץ" לעזה הם עיתונאים מקצועיים, אבל לקורא הישראלי מגיע סיקור ישראלי.

קשה לדעת מה באמת מניע את ישראל לסגור כך את עזה. האם זו השאיפה, שכה קל לספקה, שעזה לא תיחשף כאן? אם, לעומת זאת, זו הדאגה המופרזת לביטחוננו, אני מוותר עליה - על פי דיווחי עמיתינו הזרים, הרבה יותר בטוח כיום בעזה מאשר לפני שנה, כשעוד נסענו לשם. אין כבר כנופיות חמושות ברחובות וחמאס מוכן אפילו לאבטח עיתונאים ישראלים. אבל איך נדע אם לא נהיה שם?