לאחרונה הזדמן לי להשתתף בפגישת ראשי הארגונים הסביבתיים עם נשיא המדינה שמעון פרס. הפגישה, שזומנה במשותף על ידי פרס וח"כ דב חנין, יו"ר השדולה הסביבתית בכנסת, עסקה בהתחממות כדור הארץ, ובמהלכה הוגש לנשיא דו"ח על אפשרויות הפעולה העומדות לפני ישראל בתחום ועל ההכרעות הנדרשות מהנהגתה.

נכונותו של פרס להיפגש עמנו איננה מהלך יחיד. פרס עסוק בהסבת משכן נשיאי ישראל למבנה ידידותי לסביבה, יוזם מאגר מידע על התחממות כדור הארץ ועסק במשבר האקלים בנאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת. לאחרונה זימן אליו אנשי תעשייה ותקשורת שהתבקשו לסייע בקידום יוזמות טכנולוגיות רלוונטיות לנושא, הסכים להשתתף בוועידה בינלאומית על אנרגיה חלופית באוניברסיטת תל אביב, ועוד.

ספק אם בתפקידו הנוכחי יצליח פרס להביא לשינוי המדיניות הסביבתית בישראל. בשנות ה-80 לחייו הוא אינו רוצה להריץ קמפיינים, והעניין שלו במשבר האקלים לא יפריע כנראה לפקידי האוצר, עם אהוד אולמרט ורוני בראון כחותמות גומי, להפנות למשרד להגנת הסביבה גם ב-2008 פחות ממחצית אחוז מתקציב המדינה. אולמרט, כקודמיו, ימשיך לשדר באמצעות התקציב שהסביבה היא סרח עודף מיותר, ושהאחריות להגנתה מוטלת על גויים שפתרו את כל בעיותיהם ויכולים סוף סוף להתפנות לעסוק בעניין השולי הזה שנקרא העתיד.

אבל גם אם האזרח מספר אחד לא יהפוך על פיו את סדר העדיפויות הממשלתי, הטרנספורמציה האישית שהוא עובר מעניינת, שכן היא מייצגת תהליך חשוב שקורה לאחרונה לרבים בעולם ועכשיו גם בארץ. הרושם שפרס מעורר הוא שהתחממות כדור הארץ מבחינתו איננה טרנד. אם יש דבר אחד שמאפיין את הקריירה הפוליטית שלו זה עיסוק רציני בעתיד, כולל זה שמשתרע הרבה מעבר לאופק הקדנציה הנוכחית. בשנות ה-50 הניעה אותו הנטייה הזאת לעסוק בבניין הכוח הצבאי של ישראל. בשנות ה-90 - לניסיון אותנטי להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים. עכשיו הוא מזהה בהתחממות כדור הארץ את אחת משתי הבעיות (השנייה היא הטרור הבינלאומי) הקרדינליות המאיימות על האנושות במאה ה-21. לכן, הוא אומר, התמודדות ממשית עם משבר האקלים היא חובה המוטלת על כל אדם אחראי.

כששמעון פרס מתחיל להתעניין באיכות הסביבה, זה עוד סימן לכך שהנושא נחלץ סופית מנישת התחביב ומתייצב כמרכיב יסודי במאבק ההישרדות של המין האנושי על הפלנטה. כמו המהפך שעבר עליו ועל יצחק רבין בתחילת שנות ה-90, כשהעיסוק בביטחון פינה מקום לניסיון להביא שלום, גם כאן מדובר בשינוי חשיבתי עמוק המתבסס על קריאה מפוכחת של איומים, הזדמנויות ויכולות.

פרס היה ונשאר אופטימיסט טכנולוגי. הוא משוכנע שמדע וטכנולוגיה הם הסיכוי העיקרי של המין האנושי להינצל מהמשבר, ומתעודד מכך שלישראל יש פוטנציאל בתחום הזה. בעלי ניסיון עשיר ממנו במערכות סביבתיות בארץ ובעולם מבחינים, כמובן, שהדרך קשה יותר מכפי שהיא נראית לו. המערכה נגד התחממות כדור הארץ איננה טכנולוגית ביסודה. היא פוליטית וכלכלית וחברתית. והיא דורשת לעתים קרובות מאישי ציבור סיכונים גדולים יותר משרובם מוכנים לקחת.

אבל למרות כל אלה, פרס הוא תוספת כוח חשובה למאבק הסביבתי, בארץ ובעולם. המודעות החדשה שלו לעובדה שמדובר בבעיית יסוד, ההערכה שרוחש הציבור לשיקול דעתו, ומעמדו הבינלאומי הייחודי עשויים להפוך אותו לשחקן מרכזי בזירה שבה פועלים כיום במרץ אישים כחתן פרס נובל הטרי אל גור, ביל קלינטון, טוני בלייר, אנגלה מרקל, ג'ורג' פפנדריאו ואחרים.